יש לי חלום

ברשימה שכתבתי השנה על ספרה של אורלי קסטל-בלום, "טקסטיל", היללתי את העובדה שהכותבים הישראלים (והזכרתי אז את ניר ברעם, שחר מגן ורועי רוזן כדוגמאות נוספות) העזו סוף-סוף להרים את כפפת המדע הבדיוני החברתי (להלן מד"ב) והכירו באיכויותיו יוצאות הדופן ככלי ביקורתי על הווה מציאותי שהוא בעצמו קצת סיפור של מדע בדיוני חברתי. ואולם, בראייה לאחור, דווקא השימוש הנפוץ לאחרונה בז'אנר הזה מבליט את חסרונו של אביו, המדע הבדיוני הטהור, בספרות העברית. וכשמזכירים את האבא, קשה להתעלם מהאמא, הפנטזיה, שגם ממנה בחרה הספרות המודרנית שלנו להתעלם, בעוד שאת הריאליזם הפנטסטי ניכסנו לעצמנו ואימצנו כאילו היה שלנו ממש.

בעוד שאפשר להבין מדוע המד"ב מתקשה לחדור לכתיבה הישראלית, קשה יותר להבין כיצד הפנטזיה לא קונה לה אחיזה של ממש בעולם הספרותי הישראלי. הרי הפנטזיה הייתה קיימת מאז ומעולם בתרבות היהודית, ותרבותנו משופעת באלמנטים פנטסטיים שזועקים לעשות בהם שימוש: נביאים רושפי עיניים שטיילו לגיהנום ובחזרה, מכשפים שליהטטו בטבע באמצעות כוחן המאגי של המילים, מרכבות העולות בסערה השמיימה, עמודי אש ועשן, מפלצות איומות ושדים נוראים הם רק חלק מהמאגר הפנטסטי שמספק לנו עולם המושגים היהודי. רק לאחרונה כתבתי כאן על קובץ סיפורים פנטסטי (תרתי משמע) של דער ניסטער, הסופר היידי שביסס את האגדות שיצר על מוטיבים יהודיים.

דווקא הספרות הישראלית עמדה בצד והשקיפה בחוסר עניין על העולם הזה, והמשיכה לכתוב ריאליזם אקזיסטנציאליסטי ממדרגה ראשונה, בעוד שסופרים יהודים ברחבי העולם לא בחלו בניצול האלמנטים האלה (דוגמא אחת שקופצת מייד לראש היא הגולם מפראג שהיווה בורג חשוב בספר הנפלא "הרפתקאותיהם המופלאות של קוואליר וקליי"). יש אמנם דוגמאות בודדות לפנטזיה ישראלית הפזורות בהיסטוריית הכתיבה העברית, אבל באופן כללי קשה להגיד שהז'אנר הזה תפס מקום של ממש.

והנה רק לאחרונה התוועדנו לשני כותרים שהם בבחינת פריצת דרך מעוררת תקווה בספרות העברית, "הלוויתן מבבל" של הגר ינאי בהוצאת כתר ו"הלב הקבור" החדש של שמעון אדף בהוצאת אחוזת בית, ובהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר מבטיחים לנו ספר פנטזיה נוסף בשנה הבאה, פרי עטה של שהרה בלאו, בשם "הגולם". אין זה מקום לדון באיכותם של הספרים, כיוון שבעצם הופעתם הם עושים שירות גדול. שלושת הספרים הללו שואבים מעולם המיתולוגיה המוכר לנו: ינאי אמנם בחרה, כפי שמרמז שם הספר, בעולמה הקדום של בבל כנקודת המשען של ספרה, אך אין ספק שגם עולם זה, שמוזכר רבות במיתולוגיה היהודית ומקיים עמה יחסי גומלין, קרוב לנשמותינו יותר מדרקונים וטרולים. אדף בחר בעולם המקראי לשמש לו כבסיס לספרו ובמיתוסים תלויי הקשר יהודי לעמוד במרכזו, ואילו בלאו בחרה במיתוס היהודי של הגולם שכבר הוזכר כאן.

ייתכן שרבים יירתעו מסוג כזה של פנטזיה, או יחליטו שהספרים האלו אינם שווי ערך לפנטזיה העולמית העשירה, ואף אני כשלעצמי אינני חובב הז'אנר, אבל כל קורא צריך להיות מאושר כשרב-גוניות חודרת למערכת הסגורה של הספקטרום הספרותי. כל טכניקה שמצטרפת, כל ז'אנר שנשקל וכל מילה חדשה שמייצרת האקדמיה ללשון הם בבחינת צבע נוסף לצייר וצליל חדש למלחין, ועל כן גם הקוראים שלא מתחברים לסוג כזה לכתיבה חייבים לקוות למפל ספרי פנטזיה.

ייתכן שזוהי הכפייה הדתית והנתק הנורא בין הדתיים לחילונים בישראל, שגרר גם נתק בין הצעיר החילוני למורשתו ותרבותו, שהרתיעו את הכותבים מלעסוק בעולם שראו בו שטח עוין. אבל התוצאה היא אחת: בין הסירוב לעסוק בפנטזיה היהודית-מסורתית לבין הגיחוך שבכתיבה בעברית על פיות ואלפים במעמקי היער, נותר הקורא הישראלי קרח מכאן ומכאן. היום, אולי בהשראת ההצלחה של סדרת "הארי פוטר", בשילוב עם חוסר ההסכמה ההולך וגובר להותיר את המסורת היהודית בידיהם הבלבדיות של האורתודוכסים, אנו עדים לשלב חדש בספרות הישראלית. אם אכן מדובר על התחלה שמרמזת על מגמה חדשה בספרות העברית, אין לנו אלא לאחל שהשנה הבאה תהיה שנת פנטזיה ישראלית.