אופיום להמונים

(נירה פרג, "שבת")

פועל פלסטיני חופר קבר באדמה היבשה של בית הקברות בהר המנוחות בירושלים. צלילים שונים מתערבבים להם זה בזה: צלילים של אבנים הנאספות בדלי שהולך ומתמלא, של את חריפה המגרד את הקבר הפתוח ושל מחסומים המגרדים את כבישי האספלט. את הצלילים האלה אפשר לשמוע בטקס השבועי של סגירת שכונה חרדית לקראת בואה של השבת. הצלילים האלה מרכיבים את "הר", תערוכתה החדשה של נירה פרג, האמנית המועמדת השנה לפרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה מורכבת משתי עבודות וידאו – "שבת" (2008) ו"שמור בחיים" (2009). היא מוצגת במוזיאון תל אביב בצד עבודות של נעמה צבר וארז ישראלי, שני האמנים האחרים שזכו השנה במועמדות לפרס, המוענק לאמן צעיר שכבר הספיק להוכיח את עצמו. כשנכנסים לאולם החשוך שבו מוצגים האובייקטים של פרג (כך היא מעדיפה לקרוא לעבודות הווידיאו) שומעים קודם את ערבוביית הצלילים הצורמים. לאחר שמתרגלים אליהם, אפשר לשקוע בחוויה האינטראקטיבית שנוצרת במגע הצלילים עם התמונה הנעה.

העבודה "שמור בחיים" מוקרנת על שלושה מסכי ענק ועוטפת את הצופה בתנועה מתמדת. השילוב המכני בין סאונד לתמונה יוצר מעין בועה, שבה הזמן עומד מלכת כזר לא מוכר, שנע בלופ מדיטטיבי, לא קדימה ולא אחורה. את הבועה הזו יצרה פרג בקפידה - "אני בעסקים של גזילת זמן", היא אומרת בראיון לוואלה! תרבות לרגל המועמדות לפרס. "אני גוזלת זמן בצילום, בעריכה ובעיבוד. אני גוזלת את זמנם של הצופה, של המצולם ושל החלל שאני תופסת. אני גם גוזלת זמן מחשבה לאחר הצפייה. אני לוקחת זמן ממקום אחד, מעוותת ומעבדת אותו, ואז מעבירה אותו למקום ולזמן אחר. זה תהליך העבודה שמעניין אותו".

אך הזמן אינו הנושא המרכזי בעבודותיה של פרג. האמנית מציגה בהן סוגיות רבות וקונפליקטים מורכבים – סגירת השכונה החרדית מול פתיחת הקבר הטרי, ההתכוננות למשהו ממשמש ובא, המסורת בטקסים הרפטטיביים, שימור בית הקברות מול שמירת החיים ושמירת השבת, תיחום הטריטוריה וכיוצא בזה.

פרג אינה מספקת תשובות לאף אחת מן הקושיות הללו. "אני מעריכה את הצופים שלי, ומאמינה שהם מסוגלים לגבש לעצמם דעה בלי שאצטרך להגיד להם מה הם רואים ומה הם צריכים לחשוב", היא מסבירה את האמביוולנטיות שביצירתה. "אני מבקשת לפרק את העולם מחדש ולהציג אותו באופן שאין בו תשובות אלא רק שאלות. זו גם נקודת הפתיחה של האמנות שלי – אני תמיד מתחילה לעבוד כשאני נתקלת במשהו שאני לא מבינה אותו, והעבודה מאפשרת לי להבין אותו ואת הרלוונטיות שלו ולנסחו מחדש".

אלא שלניסוח מחדש קודמת עבודת הכנה ארוכה ולעתים סזיפית. פרג מכינה את עבודותיה כאילו היתה תחקירנית בסרט תיעודי. היא מראיינת אנשים, חוקרת את ההיסטוריה של המקום ושל התופעה שהיא מעוניינת לתעד, עושה סיורי לוקיישן ומקדישה שעות רבות ולעתים אף חודשים לצילום ולעריכה. "כל העבודות שלי הן תולדות של מסע", מספרת פרג. "אני יוצאת למסע בעקבות משהו שמצית בי עניין, בלי שאני בטוחה למה אני עושה זאת. במהלך המסע הזה אני נכנסת לתוך הסיטואציה וחוקרת אותה מנקודות מבט שונות. לפעמים אני מזדהה, לפעמים אני מתרחקת".

אמנם פרג מזכירה מעט באופי עבודתה יוצרים תיעודיים, אבל בניגוד אליהם, התוצאה הסופית אצלה אינה מבקשת לספר סיפור. "אותי מעניין דווקא לשקר", מנמקת זאת פרג. "השקר הזה נועד בעיקר כדי שנחשוב מחדש איך מייצגים עבורנו את האמת. הרי כל רגע מצולם וערוך הוא שקרי. אין דרך להעביר את האמת, ולכן שיטת העריכה שלי תואמת את סוג החוויה שאני מנסה ליצור – חוויה תלושה מזמן ומקום, מפורקת ומורכבת מחדש. הפעולה, הסאונד וחוויית הצפייה נמצאים אצלי בתזוזה ומנותקים מהקונטקסט הראשוני שלהם. לכן, גם העריכה אצלי מעגלית, בדיוק כמו המציאות. בשל כל זה, הצופים בעבודות הם שיוצרים את הסיפור".

ובסיפור הזה אין מוות, וזאת על אף שהעבודה המרכזית שלו מצולמת בבית קברות. מה שיש בו זה שימור והגדרת מקום. "בדומה למושאי התיעוד שלי, גם אני עוסקת בשימור", סיפרה פרג. "בסופו של התהליך, אני מביאה את העבודה למקום מוגדר – מוזיאון. במקום הזה היא מקבלת במובן מסוים חיים משל עצמה, ובכך משחררת אותי לצאת מחדש למסעותיי".