מוי כיף

בעוד הענן השחור המרחף מעל שמי אירופה מעורר הדים קטסטרופליים לכלכלה האירופאית ומחזיר את עולם התחבורה עשרות שנים אחורה, עבודתו של האמן המקסיקאי קרלוס אמורלס "ענן שחור" דווקא הזניקה את הקריירה שלו קדימה וקבעה את מעמדו ככוכב עולה בסצנת האמנות העולמית. העבודה הזו היא גם זו שעוררה באוצרת הישראלית הדס מאור את הרצון לחשוף את הקהל הישראלי ליצירתו המרהיבה של אמורלס. ואילו הרצון הזה הוליד מצדו את התערוכה "מאנימל" במוזיאון הרצליה, בה הוא מציג שלוש עבודות.

סביב תערוכתו הראשונה של אמורלס בארץ, שתיפתח בשבת הקרובה כחלק מתערוכה קבוצתית במוזיאון, יש אם כן שלושה סיפורים עיקריים: האחד של האוצרת, השני של האמן, והשלישי של המפגש ביניהם שהוליד עבודה חדשה - "Explosion Piece" - שנוצרה במיוחד בשביל התערוכה בישראל.

"הפעם הראשונה שנתקלתי בעבודה של קרלוס היתה ב-2007", מספרת מאור בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחתה של התערוכה. "הייתי בניו יורק בסיבוב גלריות שגרתי בצ'לסי ונכנסתי לסניף של הגלריה הפריזאית החשובה, איוון למבר. היה שם מיצב עוצר נשימה שנקרא 'Black Cloud' שהשתלט על כל שטח הגלריה ופלש לשטח של המחסנים והמשרדים מאחורה. המיצב, שהיה עשוי ממאות נגזרות פרפרים מבריסטול שחור, היה פשוט מרהיב ביופיו".

"שנה לאחר מכן", ממשיכה מאור, "הייתי בלונדון וביקרתי בסניף חדש של אותה גלריה ושם במקרה שוב הוצגה תערוכת יחיד של קרלוס, וגם היא, כמו הראשונה שראיתי, עצרה את נשימתי. כבר אז עלה בי הרעיון להזמין ממנו את 'ענן שחור', אך הגלריה שלו אמרה לי שהעבודה כבר נרכשה ושלא יהיה ניתן להציג אותה. למרות זאת המשכנו את הדיאלוג שכבר התחיל בניו יורק, ועל בסיס שיתוף הפעולה עם דליה לוין ממוזיאון הרצליה ושגרירות מקסיקו בארץ, הצלחנו להזמין ממנו עבודה שנוצרה במיוחד בשביל התערוכה בישראל. רק אחרי זה נודע לי ש'ענן שחור' נרכשה על ידי מוזיאון ישראל ותוצג שם במאי".

מאור היא אוצרת עצמאית ויועצת לאוספים פרטיים, שעובדת עם אמנים ישראלים ובינלאומיים בארץ ולאחרונה גם באירופה. היא עובדת בשיטה ייחודית המתבססת על שני עקרונות יסוד: הראשון הוא לשלב בתערוכות קבוצתיות אמנים ישראלים ובינלאומיים "על מנת לאמוד על נקודות ההשקה והחיבור ביניהם, וכך גם להעלות לדיון את האופן בו אמנים ממקומות שונים בעולם מטפלים באותם נושאים", כפי שהיא מסבירה. "זה מאפשר להימנע מהיקבעות הלוקאלית".

העיקרון השני הוא לעבוד עם אמנים לאורך זמן ובאופן תהליכי, ופה נכנס גם הסיפור של העבודה שלה עם אמורלס. "כאוצרת, אני לא נשענת על ביקור בסטודיו ובחירה של עבודות אלא על דיאלוג ופיתוח עבודות סביב נושא מסוים", אומרת מאור. "ברוב המקרים אנחנו עוברים תהליך מסוים לקראת תערוכה. עם קרלוס עברתי תהליך של כמה שלבים. הוא יוצר בגדול ובאופן מדויק להפליא, הוא מכריע לגבי הפרופורציות של כל חלק שנמצא בחלל, גם כשמדובר במאות נגזרות התלויות מהתקרה, כמו ב-"Explosion Piece", העבודה החדשה שיצר עבור התערוכה בישראל ושכוללת כ-700 חתיכות נייר שתלויות מחוטי ניילון באורכים שונים מהתקרה".

וכך אנחנו מגיעים לסיפורו של אמורלס. הוא נולד במקסיקו סיטי, מחלק את זמנו בינה לבין אירופה ומזה כמה שנים נחשב, כאמור, לאחד האמנים העכשוויים הבולטים ביותר בעולם. גם הוא עובד לפי מספר עקרונות יסוד: החל משנת 1999, כל העבודות שיצר הורכבו באופן דיגיטלי על בסיס מה שהוא מכנה "ארכיון נוזלי" – ארכיון דימויים של צורות שחורות ושטוחות שהוא יצר. מהאוסף הזה מרכיב אמורלס דימויים גדולים יותר, שלא לומר עצומים, שנשענים על זיכרונות ארכיטיפים כמו גוף של אישה בהריון, ציפורים, פרפרים, חיות ואתרים שונים.

"קרלוס עושה למעשה שימוש בשפה של סימנים", מפרטת מאור, "כאשר המוטיבים והנושאים שהוא מטפל בהם סובבים סביב המתח בין הטבע לחברה, כמו שם התערוכה המורכבת מצמד המילים אדם (Man) וחיה (Animal). בנוסף, הוא גם נוגע בשאלות של הגירה, הישרדות, שבטיות ויצרים, והכל תוך יצירת איום כלשהו, תחושה של משהו מוכר אך זר, משהו לא מודע המתקשר גם למוטיב הגותי השזור במיצבים שלו.

"אם מסתכלים על שלוש העבודות שלו שיוצגו בתערוכה, מגלים מפתח תמאטי לנושאים שהוא מטפל בהם ואת ההתפתחות החומרית של היצירות השונות שלו לאורך זמן," מוסיפה מאור. "יחד עם זאת, בעבודה החדשה, 'Explosion Piece', הוא לוקח את הגרעין הרעיוני שלו למקום מופשט ופתוח יותר. הוא מאבד את המקום הפיגורטיבי המוכר שלו ומציג צורות בלתי מובחנות כמו שנראות בשתי העבודות הנוספות שיוצגו – 'מראה כהה' מ-2008 ו'מאנימל' מ-2005".

"'מראה כהה' היא עבודה המורכבת מ-118 חתיכות רזין שצבועות באמיל שחור מבריק, שהצבתן הנכונה בונות גוף מנותץ של ציפור. יש פה תהליך רציף של התפרקות והתלכדות . 'מאנימל', לעומת זאת, היא עבודת אנימציה המתארת השתלטות של זאבי פרא על עיר לאור ירח מלא. זו אנימציה בשחור לבן על פי נגזרות נייר שנעשתה בטכניקה קלאסית של אנימציה. היא מזכירה תיאטרון צלליות ואת התקופות הגותיות, בעיקר כיוון שהיא מעלה שאלות רבות אך אינה מספקת תשובה ברורה או לוגית".

מאור, שמתעניינת כאמור באמנות בעלת נגיעה גלובלית ונטולת מקום, חושבת שהאמנות העכשווית ברחבי העולם דווקא חוזרת לאחרונה לעידן ישן ומוכר של פיגורטיביות. "הנרטיביות דומיננטית מאוד באמנות העכשווית, ואמורלס הוא דוגמה ייחודית של אמן שמשלב גם נרטיביות וגם מסורת של אמנות מקומית, אך פועל בתוך שפה אמנותית עכשווית ובינלאומית החוצה את גבולות המסורת המקומית ומדברת על נושאים כלל עולמיים. הוא לא ממלא את הרובריקה של אמן מקסיקאי, אלא מצליח להיות רלוונטי באופן רב תרבותי. יכולת האינטגרציה הזו, להיות גם אוניברסלי וגם מקומי, מעידה על גדולה בעיניי".

"כמו אמנים ישראלים שעוסקים בסיטואציות פוליטיות רלוונטיות לישראל אך פונים לקהל בינלאומי – לדוגמא סיגלית לנדאו – המשמעות המקומית קיימת אך אינה בלעדית", מדגישה מאור, "אין סממן סימבולי בתערוכה שיצביע על כך שהוא אמן מקסיקאי ולא נורווגי לצורך העניין. יחד עם זאת, יש משמעות למקום ממנו הוא מגיע. הוא מאוד מושפע מהאמנות המקסיקאית המגויסת והמסורתית. אמנות נועדה להעביר מסר, ואם בעבר המסר היה של אידיאולוגיה ברורה, קרלוס כעת שואף למקום שיגרום לצופה להתמודד עם בעיה מבלי להכתיב לו פתרונות. כך הוא מצליח לשמר את אלמנט המסתורין בעבודות שלו".