זה אולי קצת ערבוב של קודש בחול, אבל בגיליון האחרון של "7 לילות" סופקה מנת הפרובוקציה השבועית ע"י כיתוב תמונה שבה דובר על גלגל"צ. נכתבה שם האקסיומה הבאה: "קשה מאוד לאתר מוזיקה ישראלית טובה". הביקורות הבאות מובאות כשירות לציבור ובמיוחד למערכת "7 לילות", בחיפושיה הכנים והאמיתיים אחרי מוזיקה ישראלית טובה. שנאמר, פור לה מיוזיק.
לאלבום החדש והשלישי במספר של צ'רלי מגירה ונערת ההפקר (מיכל קהן. וגם יוני קיפר על התופים) יש עוצמה נדירה. כמו מצית זיפו שעומד להיפתח בחדר שהגז בו פתוח לגמרי, בידיעה שעוד שנייה משהו הולך לעלות פה באש.
אחרי שלבש את דמות כוכב הפיפטיז שהיה אמור להחליף את הלהקות הצבאיות, צ'רלי מחליף את השמש בירח ועובר לצד האפל של תקופת הגל החדש/פוסט-פאנק. בעזרת אסתטיקת גיטרות מושלמת והפקה דוקרת כמו עיפרון שנתקע לך בכף היד, "Charlie megira und hefker girl" הוא לא עוד מסיבת נוסטלגיה. רוק'נ'רול זורם בעורקי הקרח של האלבום הזה. הרצון לשחזר ולהוסיף את הפרק בחייה של מינימל קומפקט שעוד לא נכתב, מוביל את צ'רלי למקום שהופך את המוזיקה הישראלית באנגלית לעניין מוצדק: היא מטלטלת בין שמיים וארץ, קרועה מהראש ובוכה בלי להפסיק, כתובה מצוין, ומנוגנת עד שיורד ללהקה דם מהידיים. היא חלק מקהילה גדולה יותר, והם היו יכולים לעלות באמצע מועדון מט לנפול בפריז, להכריז "Good Evening" ואף אחד לא היה שואל אותם על הכיבוש.
אבל צ'רלי מגירה הוא גבי אבודרהם מבית שאן, ומיכל קהן היא אחותה של דלית קהן מ"שירת הסירנה", שזה אוטומטית מזכיר לי את יאיר לפיד. הם מקליטים ביפו ומופיעים כאן והם לעולם יעשו מוזיקה ישראלית, עם נגיעות מזרחיות שרק גיבור גיטרה כמו צ'רלי יודע לנגן. "noting. Nothing ever lasts"הוא שר בשיר הטוב באלבום (רק לוועדת וינוגרד תהיינה בחירות יותר קשות) ואני חושב שהוא מתכוון לקו השבירה של המוזיקאים הישראלים מהמכות שהם חוטפים. הוא אפילו לא שלח את האלבום לפרומואים. הוא בטח דמיין לעצמו את הכתבה ב"7 לילות", וחשב שעדיף כבר להתחבא ולהקליט שירים כמו "Another God", ו"Fear and Joy" ולגרום ל-200 האנשים שמכירים אותו להסתגר בחדר ולדפוק את הראש בקיר מרוב התרגשות.
"Charlie megira und hefker girl-s/t", הוצאה עצמית.
פינוקיו, חכה לי
ובמקום שבו צ'רלי יוצר את המוזיקה הישראלית המנותקת מזמן ומקום, פונץ' ויוסי בבליקי הם אחרוני הסמוראים של הישראליות האולטימטיבית. "פינוקיו", שבא אחרי "דנה ראתה עב"מ", העצום בעיני, הוא התגלמות הכישלון הבורגני של החיים בישראל, על אובדן התקווה שבהם, על משכנתות מסרטנות. ב"צונמי ציוני" בבליקי כותב את השיר האמיץ ביותר על תרבות גלגל"צ ועל עידן יניב שלקח לו את "ונדמה שישוב" ("הנה הילד שחטף ואין לו מילים").
מול "הבלוג" של ארץ נהדרת, העוקצנות של "7 לילות" וחצי תל אביב המאונגלזת, יוסי בבליקי הוא מילואימניק עם אוברדראפט על הגב, שמגיע ממוטט הביתה אבל מסרב להירדם מול הטלוויזיה. תחושת המשמעות נשפכת מהשירים המתוחכמים של פונץ', שמגובים במוזיקה הישראלית המרגשת ביותר: הגיטרות היפות כל כך של אלי שאולי, הקולות של דנה בקר, הברק בעיניים של בבליקי כשהוא שר "קח אותי לגג שמנגנים בו רוק'נ'רול". אם הייתי צריך להגדיר את החשיבות של פונץ' במילה אחת, היא הייתה "מחויבות". פונץ' היא הלהקה היחידה שאני מוכן להישבע בשמה במלחמה הבאה.
פונץ'- "פינוקיו", התו השמיני.