גרוש ללירה

כל הסימנים מלמדים שזו הולכת להיות השנה של אסף אמדורסקי, אם רק יצליח ללכת ישר: זה התחיל בסינגל עוקר הלבבות "ביחד", שהחזיר את הקול הסדוק האהוב ושלח את הנודניק מאלבום הקאברים למקום ממנו הגיע. אחר כך הגיע מופע מצוין שבו אמדורסקי ביצע מעט שירים חדשים, אבל היה כל כך מוצלח עד שאפילו הצליח להתרומם באלגנטיות ג'יימס בונדית מעל פדיחות כמו "גריז", פרסומות לבנק וכמובן פרשיית הגירושין המתוקשרת. אחת הסיבות שאמדורסקי הפך למיתולוגיה כל כך מדוברת ומתוקשרת לא קשורה רק בשלושת קלאסיקות האולפן שהוציא ואלבום הופעה מפוצץ; גם השטויות שביצע בקריירה שלו היו כל כך מפוארות כל כך מהדהדות – אלבום רמיקסים לשלמה ארצי (!) - עד שהן עצמן היוו להוכחה לגאונות. בנוסף לכך, אמדורסקי תמיד יהיה אחד המוזיקאים הכריזמטיים שאי פעם דרכו על אדמת הקודש, עם פאסון, אגו ורשימות כיבוש מהפרת ועד החידקל.

אם ישנן שתי מילים שמתאימות לתאר עד כמה אסף אמדורסקי הצליח להמציא את עצמו באלבומו החדש הרי הן "חתונה לבנה", ואם אפשר חמש מילים אז "חתונה לבנה בלי לואי להב": "הרי את" – ולא רק בגלל הרפרנס החתונתי - הוא אולי אוסף שירים שבורים על יחסים שהתפרקו, על הנעורים שכבר לא יחזרו, על האבא שאולי מסתכל ועל הפחד מניוון, אבל מעל כולם מרחפת רוחה של התחלה חדשה ואופטימית, בדיוק כמו ביצירה ההיא של חנוך. אלא שבניגוד לחנוך, אמדורסקי לא נופל למלכודת המגלומניה: הקול השבור לא קורס לתחתית, מכונות התופים והלופים כבר לא ימלאו את פארק הירקון מרוב נפח. במקום, אמדורסקי והמפיק רונן בר חורין בחרו בדיוק המקפיא של "מנועים שקטים", נקודת האפס האינדיטרונית של המוזיקה הישראלית אחרי "או.קיי קומפיוטר", כ"שרכבת לצפון" האייטיזי משמש כנקודת זינוק מצוינת שממנה האלבום הולך ומאט עד לסיום הפנטסטי והמטריד של "מסתכל על הים". הסאונד של "הרי את" חם ומחבק, מלא בנקודות אחיזה (מכונת התופים ב"יש לך מקום", ריף הגיטרה של "בראשית"), שלא יוציאו את השיר מהלב גם עם כוחות מג"ב. וזה עוד לפני שהזכרנו את השירה של אמדורסקי – מופת של סקס אפיל ווקאלי שכנראה עובר רק בגנים. בתוך החגיגה העצובה הזו, אפילו האכזבה הראשונית על ההחלטה להשאיר על רצפת האולפן את "ביחד" נחלשת, כיוון שהשיר נמצא בדיסק הבונוס המצורף למהדורה המיוחדת של "הרי את".

מעבר לצליל הנכון שאמדורסקי סוף סוף מצא לעצמו, ומעבר לעובדה שאין ממש שירים חלשים באלבום, יש ב"הרי את" נקודה שמביאה אותו לנקודת התייחסות ממנה כותבים ספרים ורשימות על יצירות שהותירו חותם. "הרי את" מצליח להיות אלבום ההתבגרות האולטימטיבי לדור השני של מדינת ישראל, זה שאינו חרד למקומו בין אומות העולם והתמכר לאישי והפרטי עד שגם שם קרס; שלא הבין שהבלורית בשיער לא תשרוד את הזמן: ב"סיני" אמדורסקי שר "לעולם נחזור להיות בני 20...גם אם כבדים ההרגלים עוד קלילים במחשבות", מתוך השבר הטמון בהבנה שזה לא באמת עומד לקרות; שהחיים בגיל שלושים פלוס טרופים וחסרי ביטחון - "מתקרבים למה שרצינו להיות כשנהיה גדולים" – אבל לא באמת. ברגעים נדירים של כנות אמדורסקי מצליח לגעת בקשיים, האכזבות וגם התקוות של עשרות אנשים, שימצאו את עצמם בקלות בוהים ב"גולשים הצעירים/איך הם צורחים לשמיים" ומריצים בראש רגעים מכריעים שהפכו לתמונות מתות.

נראה שאמדורסקי קרא לאלבום "הרי את", כחלק מ"הרי את מקודשת", אלא שקטע את המילה כיוון שהבין שלדור הזה לא יכול להיות דבר שהוא קדוש – לא נישואים, לא הנעורים וגם לא המדינה: כולם בני חלוף; האנגלי המחופף ששר "אנחנו נחיה לנצח" הוא היום בדיחה שבקושי הולכת. ב"בראשית", אחד משירי הפרידה הקורעים של השנים האחרונות ואולי של המוזיקה הישראלית בכלל, אמדורסקי כורך את כל אלו לטקסט אחד ממוקד כמו דקירה בחזה ומבקש "גם אני רוצה ניסים". זו לא בקשה ממש הוגנת: בפעם הרביעית בחייו הצליח האמן המוכשר והבעייתי הזה להתמקד ולצלוף במרכז המסה של אלפי אנשים, לקחת את הלב שלהם, לדרוס אותו במשאית ועוד לגרום להם להודות לו. אם זה לא מוגדר כנס, אז מה כן?

אסף אמדורסקי, "הרי את" (א.א.מוזיקה)