המשפט הכי חשוב בקריירה של עידן רייכל נמצא בשיר הנושא של אלבומו השלישי, "בין קירות ביתי". "כי כל קירות ביתי הם לובן מנחם/ ואין כתמים של דם וחבלות/ שריטות בלב/ הכול הרי נכתב מראש...אין פרח שיינבול בטרם עת". בדרך כלל, אמן אמור להגדיר דרך האמנות שלו את החולשות מהן המאזין סובל. במקרה נדיר זה, שבו רייכל באמת אומר משהו בעל משקל כבד יותר מאוויר נוסח "הכל עובר" (אחד השירים באלבום), הוא לא מאבחן את המאזין, אלא דווקא את יצירתו המוזיקלית: לובן מנחם נטול כתמים של דם וחבלות, עולם אנמי של צלילים מלטפים, שמשטיחים כל טקסט לעובי של קריינית רצף במעלית. כאילו בין קירות ביתו של רייכל מתקיים אדם סוער ורגיש, שמתגלגל בתוך שטיח שיחנוק את האש שבתוכו. רייכל לא רוצה שתדעו שכואב לו, הוא רק רוצה שתחשבו שזה ככה.
כמו בשני אלבומיו הקודמים, גם ב"בין קירות ביתי" רייכל הוא המאוורר הכי נעים בתעשייה, שבמסווה של מוזיקה אוריינטלית משכפל את שדות המיינסטרים הישראלי לנצח. זו שוב הסגידה המוזיקלית לאוספי בית קפה וצלילי "מוזיקת עולם", שבעצם אף פעם לא יצאה מסף ביתה. אם בעבר הצליח רייכל ברגעים מעטים לשחרר את אוזני המאזין לקולו של "האחר" ("מילים יפות מאלו", למשל) וגם להביא לקדמת הבמה קולות מרעננים בפופ הישראלי (כברה קסאי, לדוגמה), הרי שבאלבום החדש הוא בבחינת "שנים כולם בורחים/ שנים כולם חוזרים/ רודפים אחרי השמש" ("חלומות של אחרים"). בעצם, בכל שלב בקריירה שלו, רייכל ערך מעין אידיאליזציה לעבר. באלבום הקודם אפשר היה להתגעגע לנאיביות של "את שאהבה נפשי" ובחדש הוא כולו געגוע לקול העצום של שושנה דמארי ז"ל, שהופעתה המרגשת בשני שירים ב"ממעמקים" האירה את רייכל באור שונה לחלוטין. הביצועים הנפלאים של דמארי דאז העניקו לרייכל את הזרקור הראוי לאמן שמכר פלטינה משולשת והפך את גלגלצ לעוד זמרת בפרויקט שלו. לרגעים האלו כאמור אפשר רק להתגעגע, כיוון ששמעון בוסקילה ושירו ("מיום שעזבת") הם בהחלט לא תחליף ראוי, כשגם שאר השירים בשפה הזרה מאבדים את האותנטיות תחת מכבש האווירה שמצויים בלב היצירה של רייכל; כאילו כל קטע באלבום החל במקום יצרי ומרגש וסיים כפסקול לשנת צהריים.
פורץ דרך ומקרב לבבות?
רייכל ימכור עשרות אלפי עותקים גם מ"בין קירות ביתי". הוא יעשה זאת וימשיך להופיע ברחבי הגלובוס עם הביקורת הזו ובלעדיה. אלא שבסוף, כשרייכל נח בין קירות ביתו בעלי הלובן המנחם, האם הוא באמת אוהב את הפרויקט? האם בעיניו הוא באמת פורץ דרך ומקרב לבבות? בניסיון הנואש להיתלות בבדל חיוביות, אפשר לומר שעידן רייכל הוא יוצר המאמין בכל ליבו במה שהוא עושה ומייצג. אם רק היה כותב שירים מבריקים באמת, אלו שמדברים על הואקום האמיתי שבין קירות הלב של האדם ולא רק עוטף אותו בצמר גפן מתוק, לו רק היה אותנטי במקום לחתור כל הזמן לאותנטיות, היינו חוגגים ומשבחים אמן חדשני ומקורי. חבל שעידן רייכל פשוט משעמם. שוב.
הפרויקט של עידן רייכל, "בין קירות ביתי" (הליקון)