היאפים והאמיצים

על יאפים עם ג'יפים אפשר בבטחה להגיד שהם מעולם לא היו צבועים. פשוט לא היה להם אכפת. ובשנת 2002, כשלא היה להם אכפת, הם הוציאו את אלבום הבכורה המבריק שלהם, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית". אלבום שרקח עושר מוזיקלי והזיות טקסטואליות לתוך עולם אטום וכמעט חסר משמעות שבו הקומוניקטיבית היא כמו טלפון נייד בקומת חניון תת קרקעי. גם ב"נבל דוד אדום", אלבומם השני שיוצא עכשיו, לא באמת אכפת להם אם יגידו או שלא יגידו, או שיתייחסו, או שבכלל. למעשה, המצב ב"נבל דוד אדום" מחמיר. הטקסטים אפלים יותר, התיפוף קר ונוקשה, הגיטרות רזות וקולות הרקע מאיימים לפרק את המוח בסראונד. גם בהגשה, דניאל קיצ'לס ממשיך להנמיך את טון השירה בכדי להישאר לא מובן ואז מגביר את הקול המוזר שלו, שאין מי שמסוגל לשיר כמוהו באופן שלא רק יוצא מחוץ לנגינה, אלא גם מגיע אל מחוץ לקוסמוס. ביותר ממובן אחד, המרכיבים האלו מזכירים את הגאונות של פרנק בלאק והפיקסיז, שלעולם הקפיד על משמעת של חוסר משמעות בטקסטים ובוודאי על הבדלי טון בשירה.

ההבדל הקטן בין קיצ'לס לבלאק, הוא שהיאפים בורחים מהרוקנ'רול הפיקסיזי; השירים נחתכים מהר ובאגרסיביות (משך האלבום כולו הוא 23 דקות בלבד) ולפני שקטעים כמו "גלגוליו של דורבן" או "עניין הבשר" יכולים להפוך לשירים מזומזמים או חלילה רדיופוניים, כי הפחד הכי גדול של היאפים הוא שאחד מהשירים האלה יהפוך ללהיט בסדר הגודל של "הבת של הדיקן"; החיבור המוצלח בין השירים הופך את הפירוק לגורמים של "נבל דוד אדום" למשימה חסרת טעם, כמעט כמו הניסיון להבין את עולם הדימויים של קיצ'לס ויעיש, שלידם גלעד כהנא הוא דניאל סולומון.

הרגע המרגש ביותר בפענוח תמונה תלת-מימדית הוא לא השנייה בה הציור מתגלה, אלא הרגע שבו הציור גורם לך להתפתל. כשאתה מבין שהמאמץ לא היה לשווא. בין כשהיאפים מובנים ("שנת החרב" הגאוני, למשל) ובין כשהם סתומים לחלוטין, יאפים עם ג'יפים הם בין ההרכבים היחידים בישראל שיכול לטעון ברצינות לתואר "הרכב אינדי". שכן אי אפשר, גם אם חופרים בפעילותם שוב ושוב, למצוא את האינטרס מאחורי מעשיהם, מלבד בעיטה ישירה לבטן של הצביעות הישראלית. הסיבה ש"נבל דוד אדום" הוא אלבום כל כך חשוב, נובעת מהתכלית הטהורה שלו – לגרום לכל מאזיניו להסתכל על התקרה בחדר ולהגיד שאין לנו חלק בכל זה; לא בצביעות של העולם ולא בהונאה כפי שגורס אחד השירים באלבום. "נבל דוד אדום" (איזה שם גאוני) אינו אירוע נקודתי בנוסח "אלבום חדש ללהקה". הוא חוויה חזקה, קצרה ומטלטלת של הרכב שידע לנצל כל נקודת תורפה שלו (כמו חוסר נגישות תקשורתית על סף האוטיזם) לכדי ייחודיות ואותנטיות. "המקום עליו אני דורך עכשיו חייב להיות נכון" שר קיצ'לס בקטע הסוגר את האלבום וכנראה יודע שהמקום עליו הוא דורך בוער מהצורך בעוד אלבומים כאלו, שיזקפו מעט את הראש החולה של אוהבי המוזיקה הישראלית ואם אפשר - בפחות מפעם בשש שנים.