רק על עצמאי לספר ידעתי

בפעם הראשונה שמקשיבים להרכב של אופיר שרר,Random Urban Acquaintance (להלן RUA), לא מקבלים את סטירת הלחי המצלצלת – זו עם כף היד הפתוחה בזווית שטוחה- של יאפים עם ג'יפים, אבל הריפים הרזים והמלוכלכים והמרקם הדרמטי והסמיך שאופף אותם בהחלט ישנו לכם את התוכניות לאותו הערב." A Frequency That Leaves A Mark" מפתיע קודם כל באמריקניות שלו: הוא מנסה לשחזר את הקסם והכריזמה של בילי קורגן, כשברקע הצליל הסוניק יות'י המשודרג של"Sonic Nurse" ו-"Rather Ripped". כשמסתכלים על חברי הלהקה, הבחירה האומנותית הזו הופכת לברורה למדי: עופר קורן (דן תורן, אלג'יר, הג'נדרס) תמיד ניגן ריפים של פאנק וגראז' רוק אמריקאי בזמן שהקולגות התעלפו מחתולים בשק כמו Elbow, כך גם שיקו פלדמן ואסף רייז, שלמרות שהרכיבו חמישים אחוז מבדיחת הבזוקה שכונתה שייגעצ (במסטיק של יובל מנדלסון נכתב "עד גיל 21 עלה על העצבים"), היה ברור שהמיסיסיפי הוא הנהר שזרם בדמם, ולא התמזה. הבחירה הזו של שרר, קורן ופלדמן, החתומים על ההפקה המוזיקלית של האלבום, מקנה לכבדות הראש שלהם חיוניות נדירה באינדי הישראלי ופטור רפואי מהטרחנות שחונקת את הצליל התל אביבי.

לפני שפותחים את השמפניות לכבוד עוד ריליס אינדי ישראלי משובח, כדאי להתעכב על שתי בעיות בבכורה הזאת. האחת, היא מנהיג ההרכב שרר, שחייב להגיש את המבטא שלו כפי שהוא עושה ב-"Faith Crisis", או "This Is Just A Lie" ביותר שירים במהלך האלבום; כשהוא לא לופת את השיר אלא נושם איתו באותו קצב, נותן לגיטרות להעביר את הכעס ולקולו להעביר את הפחד. שנית, הכתיבה ה"אורבנית" (כלומר עלילותיו של סטרייט בעיר הגדולה) והמבטיחה של שרר מבקשת הליכה צמודה יותר לצד המופרע של הרוק'נ'רול. URA צריכים להעניק לעצמם חופש פעולה רחב יותר, שימיר את האקספרסיביות המוגזמת של שרר לטובת צליל דורסני ומשומן בהרבה. במקרה והם כן יקשיבו לג'וליאן קזלבנלקס שמסתובב להם מתחת לעור (ושקורן מדגים מצוין בלהקה אחרת שלו, רדיוגרם), לא נשנה את התוכניות עבורם, פשוט נבנה עליהם מראש.

Random Urban Acquaintance
"A Frequency That Leaves A Mark"
(הוצאה עצמית)

בזמן שהמיינסטרים הישראלי מתחבא מאחורי הקיר של המזרח התיכון, נכנס לקיפאון יצירתי ומסחרי עד שיוכל לצאת בלי שקליע פוליטי יפגע בו, האינדי המקומי ממשיך בקו-פרודוקציות חובקות עולם וחיוביות, כמו במקרה של שרלוט ומגון: הוא ישראלי, היא צרפתייה; הם התאהבו דרך האינטרנט, נפגשו והוציאו אלבום שמשקף במדויק את יחסי הכוחות המוזיקליים בין שתי המדינות – הוא רוצה להטמיע לחלוטין את השיק הצרפתי, היא מחפשת קצת אותנטיות, וביחד אלבום הבכורה שלהם נשמע כמו "טעם החודש" במועדון חובבי פירות; כזה שבהתחלה נחמד לקבל ממנו חצי קילו בננות ובחודשיים הבאים אפשר לגלות שמהן ישחרר רק המוות. שרלוט ומגון, כמו ההופעות המאכזבות של זוג מוזיקלי אחר שהתאהב, אלפנט פרייד, חייב למצוא אסטרטגיית יציאה מהשטיק הראשוני שמייחד אותו: הקולות היפים של שרלוט, ההפקה העדינה של מגון וכמובן – לחשושים עם הדי אלקטרוניקה צרפתית בלתי נדלים; כאלו שאחריהם רק סט אגרופים - או לחילופין אלבום חדש של אינפקציה - יכולים להחזיר את זרם הדם לרגליים. "Love Happening" חביב ומתאים לעונה ככל שיהיה, חייב להפתיע את עצמו לפני שהוא מפתיע את המאזינים, אחרת גם שרלוט ומגון – כמו כל זוג – יחדלו מלעניין אפילו אחד את השני.

שרלוט ומגון, "Love Happening" (הוצאה עצמית)

לעומת שרלוט ומגון, שמתחילים מנקודת רתיחה ומתקררים, קשה להבין מדוע מעט הזמן שמתחלק על מתקפת האלבומים של תחילת 2009 צריך להתבזבז על מוצר ממוצע כמו האי.פי של הפשרות, שהם עפר סקר, דניאל רוט, אודי ראז ואלון צלניק. ארבעה שירים שמאחדים בכשרון את הרע שבכל העולמות – מועקת הגיטרות של הסבנטיז עם קריצה סמי-פסיכדלית לכובד של רדיוהד עם ריח של סנדלים וגרביים. ב"היפו בלוז", למשל, הטקסט הציורי והמוזר על סוס יאור מתאבד על ההזיות של עפר סקר כאילו הוא אסתר שמיר ב"עברתי רק כדי לראות". ב"קם העבד בצילה", הפשרות שולחים ידיים מטרידות ל"פרנואיד אנדרואיד" של רדיוהד וחוזרים אחרי שג'וני גרינווד כרת להם את האוזניים. ב"העוגה", שנכנס הסקסופון שהפך את הFאנק לפאק, הם באמת שרים על עוגה בתנור. לפחות עכשיו אפילו ב-88FM לא ישמיעו את זה.

הפשרות, "הפשרות" EP (הוצאה עצמית).