לילה מרתק ורווי חוויות שנויות במחלוקת עבר על הקהל הישראלי שבא לראות את פיט דוהרטי מופיע בערב הראשון שלו בישראל. מה לא היה שם? אנשים מתפרצים לבמה, מאבטחים ושוטרים לחוצים, גרופיות צעירות שמתחננות לסלפי, ואפילו ג'וינט אחד לא חוקי. כן, וגם רגעים מוזיקליים נפלאים.
פיט עולה לבמה מצויד באקוסטית פשוטה. רגע של הארה. הוא פותח בשיר שקט של הליברטינז בשם "All At Sea". הקהל מגיב בהתאם ושומר על דממה, מנסה להתרגל לסאונד האקוסטי שלו. ואז זה מגיע, " Arcady", השיר שפותח את אלבום הסולו "Grace / Wastelands". הקהל מתעורר, דוהרטי פורט בנונשלנטיות המוכרת שלו את הקצב הפולקי. קשה להאמין, אבל הוא באמת פה, בתל אביב. הציפייה הארוכה משתלמת. הרצף השקט נקטע ברגע עם "Killamingaro" מהגלגול הראשון של הביישמבלס. אלו מהקהל שמכירים את המילים צועקים איתו ביחד. בשלב הבא הוא יורה חץ ללב עם בלדה כואבת על אישה שהלכה: "There She Goes". ראוי לציין את העובדה שדוהרטי, בדומה להופעות שלו בעולם, לא עולה על בימת הבארבי עם רשימת שירים מוכנה מראש. כראוי לרוקר הבריטי שהוא, הוא נהנה לשחק עם הרגשות של הקהל, ולזה נשאר רק ליהנות ולתהות בכל רגע מה תהיה הפצצה הבאה שהוא ינחית. כיף נורא להביט בקהל הצבעוני שמגיע להופעה הראשונה, הרבה זוגות מחובקים, היפסטרים וחובבי אינדי, והרבה מאמני הרוק המיינסטרימי בארץ.
ואז זה מגיע, "What a waster". התרגשות בקהל, התרגשות שבאה והולכת כל הזמן, דוהרטי מצוי בשיגעון מוזיקלי שגורם לו לאחוז בקהל ולאבד אותו וחוזר חלילה לאורך כל הערב. לאחר מכן מתחיל הכאוס; בחור מגודל שיער קופץ על הבמה ברגע בלתי צפוי, המאבטח מיד מוריד אותו. פיט מצדו מגיב באדישות ומצדיק את התדמית הג'אנקית שדבקה בו לאורך השנים בכך שהוא מעניק לבחורים בקדמת הבמה בקבוק ויסקי, לא לפני שהוא דופק לגימה ארוכה מהבקבוק. הקהל לא נשאר חייב ומרעיף עליו אהבה בדמות ג'וינט גדול. דוהרטי, איך לא, מדליק את הג'וינט בשיא הסטייל, לא לפני שהוא צועק: "שלום!" בעברית ו"זו סיגריה אלקטרונית, כן?". כולם משועשעים נורא מהמתרחש, והחגיגה מתחילה להתפתח בקצב מסחרר. בשלב הבא וכמיטב המסורת של הופעות דוהרטי בעולם, הקהל הישראלי לא מאכזב, המוני פתקים עם בקשות לשירים מושלכות לבמה, דוהרטי פותח את הפתקים, מעקם את הפרצוף וממלא את משאלת לבו של אחד מהנוכחים כשהוא מתחיל לנגן את "You Talk" (מתוך האלבום השני של הבייבישמבלס). תוך כדי החגיגה שמתפתחת וצוברת תאוצה הקהל מדביק לו שטרות ומגן דוד על המצח, עכשיו הוא כבר מרחיק לכת, וקופץ על ההמונים. ברגע כן, בזמן שכרות ואיבוד שליטה, הוא מסגיר תסכול: "כולם רוצים פיט, פיט, פיט".
דוהרטי ללא ספק מצדיק את הדימוי שדבק בו בתור כוכב רוק שנוי במחלוקת שמאס בתהילה הגדולה וההערצה הסופנית כלפיו, גם בתל אביב הוא מצליח לעורר בקהל רגשות נורא מעורבים. מצד אחד הוא מכעיס טיפה עם חוסר הריכוז המוזיקלי שלו, ברגעים מסוימים בהופעה פשוט נראה שהוא הולך למקום משלו, והקהל בתגובה מתקשה קצת לעכל ומאבד עניין. מצד שני, הוא פיט דוהרטי, וזה אומר הכול - ישיר, כן, לא מושלם, טיפה שיכור, טיפה מסטול, אך עם זאת שובה לב ומקסים בצורה אמיתית ולא מתחנפת. הוא מפלרטט עם הקהל הישראלי, ונראה שזה נהנה לפלרטט איתו חזרה. כמובן, דוהרטי לא מדלג על קאברים לשירים בריטים ואמריקאים, ומבצע את "Ask" של הסמיתס', ואת "Psycho Killer" של הטוקינג הדס. קצת ביטלס, גם "Waterfall" היפהפה של הסטון רוזס נמצא שם. חבר של דוהרטי למוזיקה ולחיים שבא איתו לארץ, Alan Wass, עולה לבמה, קר ומפוקס כמו שבריטי לא שיכור אמור להיות. בידיו אקוסטית נוספת שמאזנת את דוהרטי. יחד הם מנגנים את הדואט הנפלא שלהם שפחות מוכר לקהל הישראלי וחבל, "Hired Gun".
גם ההמנון הבריטי של הבייבישמבלס לא נעדר מהפלייליסט של הערב, "Albion" המרגש מתנגן, ובעוד רגע יוצא דופן עולה לבמה בחורה ישראלית עם מפוחית ומלווה את דוהרטי. לקראת הסוף הוא לא מאכזב ועונה על ציפייה, רונה קינן עולה לדואט המרגש "Sheepskin Tearaway" ונכנסת בצורה מרשימה, יש לציין, לנעליים של Dot Alison. ניצוצות על הבמה, דוהרטי וקינן מתקשרים עם הגיטרות, ומנהלים דיאלוג מוזיקלי מעניין ויצירתי. לקראת סוף ההופעה פיט חוזר להדרן וממלא את בקשת הקהל שצועק לעברו לאורך כל הערב. "Fuck Forever" הם צועקים איתו בגרון ניחר. עוד הופעה היום בערב. אין לדעת מה יהיה. גם אם נכחתם אתמול בלילה וגם אם לא. בואו לחזות בתופעה שנקראת פיט דוהרטי. זה שווה את זה.
