"חיינו במקום הזה היו סיוט בשמונה השנים האחרונות. נוהלנו על ידי ממשל עיוור היסטורית שלא לקח בחשבון את העבר. אלפי אנשים מתו, חיים נהרסו ודברים נוראים קרו בגלל היעדר חוש היסטורי, שום תחושה כי העבר חי והוא אמיתי".
הציטוט הנפלא הזה הוא לא הדברים ששלום חנוך אמר לעיתון במהלך המלחמה על המצב הקסאמים. אלו גם לא דבריו של שלמה ארצי בראיון טלוויזיה מיוחד ליאיר לפיד מביתו בתל אביב או ציטוט מתוך הופעה של שלומי שבן. אלו הם הדברים שאמר מישהו שפעם שלמה ארצי העריץ, ברוס ספרינגסטין, בראיון לגארדיאן. לא רק שהתראיין לעיתון ענק, הבוס אפילו לא שלח את היחצנים שלו לאחר מכן כדי לומר "הוא לא התכוון לומר שהמלחמה היא לא טובה, הוא מרגיש שהוא יצא לא טוב מזה". הוא התייצב אז, כמו בנשף ההשבעה הענק שהחל ביום ראשון, עבור מטרה בה הוא האמין ובשבילה הוא היה מוכן להישרף, גם כשלהופעות שלו באו פחות אנשים מדאבל פיצ'ר בלבונטין 7. הוא אפילו היה מוכן לעשות את זה בזמן אמת.
אחרי מלחמת עזה והדרום, מסתבר שלאמני ישראל אין שום קשר לספרינגסטין, ג'יי זי או כל אמן אחר שלא רואה בעצמו רק מכונת תקליטים או להיטים. 21 ימים היו לאמני ישראל, שתמיד מבקשים שנשמע מה יש להם להגיד ולא את מי או מה הם עושים, לצאת החוצה מהופעות המקלטים ולומר דברים בעלי משמעות ציבורית, פוליטית או הומאנית. 21 ימים שבהם כל מה שיש לעם ישראל מצד אנשים נטולי מדים ועוזרים פרלמנטרים, זה שוב עמוס עוז, שוב א.ב יהושע ושוב גרוסמן, שבעצמם הפסיקו לקרוא את העצומות עליהם הם חותמים כאילו מדובר בקבלה של כרטיס אשראי במכולת. 21 ימים של הפגנות ברחבי הארץ, התגייסות תקשורתית מכוערת והתלהמות ציבורית שבתוכה קמו שלושה אמנים בלבד (אריק ברמן, רם אוריון ועמיר לב) והסכימו להגיד משהו החורג מ"רחמים על תושבי הדרום, מלחמה זה רע, הופעה בתאריך X ואלבום בתאריך Y". הייתה להם את כל הבמה וכל הלגיטימציה להוכיח את זכות הקיום של המוזיקה הישראלית כתחום חי ורוטט, הקשוב לצרכי העם ולא לצרכי עמותת "אמנות לעם", כי עם כל הכבוד לעשייתה המבורכת עבור תושבי הדרום הנצורים, הופעות במקלטים הן לא תחליף לדעה.
אל תפספס
עדיף מאוחר?
באיחור שהוא הכי לא אופנתי, נזכרת לה קבוצה אחת לארגן אירוע התרמה לפצועי עזה, פחות מ 48 שעות אחרי שהאש ננצרה וצה"ל כבר לא ממש במלחמה. אז, אפשר לצאת בעוד לחישה חסרת משמעות. מהצד השני, באופן בלתי ייאמן, תתכנס חבורת אמנים אלטרנטיבית, שכל הקהל שלה ביחד לא מגרד פלוגה בגבעתי, כדי למחות נגד הרג מיותר והמלחמה הבאה. שוב, מלבד רם אוריון, איפה הייתם 21 ימים? מי מכם, שרוב קהלכם נוטה בבירור שמאלה, חשב באמת להתייצב כאמן שוליים ובאמת לומר משהו אחר? אף לא אחד שפסגת הקונצנזוס חשובה לו. אף לא אחד שחרד ממתקפת הטוקבקיסטים או עצומות החרם שפגעו ביונית או בשלומי אלדר, שהרי השקת האלבום שיצא בחגים, חשובה יותר. ומי יקנה אלבום של שמאלנים?
לאור יום הכיפורים הזה של אמני ישראל, אפשר להסיק שתי מסקנות: האחת, היא שכבר עכשיו אריק ברמן ראוי לתואר "אמן השנה", כי בכל שלושת השבועות הנוראים האלו של הרג דו-צדדי, הוא היחיד שמילא את התוכן הראוי להגדרה החמקמקה הזו, "אמן". הוא ישב ברדיו הצבאי, מול מגיש שועל וזמרת מוערצת (ארז טל וקרן פלס) וסיכן את כל מה אשר עמל עליו עבור חמלה אנושית בסיסית. כל הביקורות השליליות שנכתבו על יצירותיו, מתגמדות לעומת מי שעמד על דעתו מול אדם שטיגן לכם את יוסי בובליל ועוד מעז לבקש מכם פטריוטיות. המסקנה השנייה היא שמעכשיו, הורדת שירים לא חוקית, תקציבי תרבות נמוכים, מדינה חסרת תרבות, עיתונות לא הוגנת, זכויות יוצרים, אין כבוד לאמנים מפסיקות להיות טענות לגיטימיות. אתם, שלא ידעתם לנצל את מעמד הבכורה של התרבות הפופולרית בכדי לשבור את התיקו הפוליטי, אתם שהתחבאתם מאחורי שליחים והתחפרתם תחת הפוך של הקונצנזוס, אתם שלמעלה מאלף הרוגים בעזה לא הזיזו לכם את קצה האצבע הפורטת והשארתם אותנו הפקר לאלבומי אוסף של סאבלימינל והאגודה למען החייל אין לכם זכות לבקש מהציבור דבר. לא כסף ולא תמיכה, לא אהדה ולא קבלה. השבתם ריקם את פני אלו שתלו בכם תקווה, וגרמתם להם להתבייש על שאי פעם חשבו כי היכולת לדבר בשפה העברית היא היתרון היחיד שלכם. אם בשביל להיתלות באמנות ככלי ביטוי פוליטי צריך לפנות לגיבור כל-אמריקני כמו ספרינגסטין, בשביל מה אנחנו צריכים אתכם?