ציור קיר

הכי כיף בקיר הפרדה. כל כך כיף, שהייתי רוצה שייקנו לי אחד כזה ליומולדת הבא, שאוכל לשים במרפסת במקום הפוסטר של הג'ונאס בראדרז, ולשחק איתו גם. בקיר ההפרדה שמח כמו מסיבת חוף של אליקו – כולל ה"פרפפפפה פרפפה" - משני צידי המתרס. אל תאמינו לשטויות שמוכרים לכם בשמאל על התוואי הלא חוקי, שרומס זכויות אדם בסיסיות, עובר דרך שדות, בתים, פולש לשכונות וכולא משפחות; אלה סתם מחפשים להעכיר את האווירה. בקיר ההפרדה החגיגה אף פעם לא נגמרת. ממש מקרנה עם אננס על הראש. זו לפחות התמונה שמצטיירת מהפרסומת החדשה של סלקום מדיה.

בפרסומת, שבטח כבר ראיתם, נראה סיור של צה"ל שעובר בסמוך לגדר. אחרי שנוחת על הג'יפ של המחלקה כדורגל – בתחילה זו נראית פצצה, אחר כך כמו טעות, אולם לבסוף מתברר שהפלסטינים בסך הכל רוצים לשחק קצת "סטנגה חומות" עם הכובש הנאור – פוצחים חייליו, בסיוע מחלקה 3 שמגיעה לתגבור, במשחק כדורגל עם החברים הבלתי נראים מעבר לחומה. כי מה אנחנו והם בסך הכל רוצים אם לא קצת כיף? מדינה, למשל.

אפשרות אחת היא שמדובר בטקסט קאנוני, מעין הומאז' ליצירותיהם המוקדמות של א.ב. יהושע ועמוס עוז. ב"מול היערות" של יהושע נותר בכפר הנטוש רק ערבי כרות לשון ובתו; חנה, גיבורת "מיכאל שלי" של עוז, מפנטזת על התאומים השתקנים, חליל ועזיז. בספרות הישראלית המוקדמת לערבים לא היה קול, ובקולנוע גילמו אותם יהודים ממוצא מזרחי. השנים חלפו, שחקנים ערבים (עדיף כחולי עיניים) זכו לגלם יהודים ואפילו הרשינו לכמה מהם לזכות בריאליטי. ואז הגיעה הפרסומת לסלקום, ומחזירה את הערבים בדיוק למקום שאנחנו אוהבים, למקום שישראל של פוסט האינתיפאדה ושתי המלחמות האחרונות רוצה לראות אותם: נטולי קול, נטולי גוף, נטולי צורה, לא מפריעים לנו לפטפט בסלולרי דור 4 ולדמיין שאנחנו באירופה או בארצות הברית, המקומות שאנחנו שייכים להם באמת, במקום הלבנט הנוראי והמיוזע שנחתנו בו בטעות. כי בינינו, גם אתם חושבים שבלי ערבים יהיה ממש "אחלה-בחלה" כאן, כמאמר הקריין והדורבנים.

אלא שפרסומות ישראליות אינן מצטיינות בדרך כלל במודעות עצמית. לכן, האפשרות הסבירה יותר היא שהפרסומת היא שילוב של לאומנות, רוע ואטימות, שהתוצאה שלו היא לעג ובוז לצד השני, תוך הקלת ראש בהשפעתה של גדר ההפרדה על החיים של שני הצדדים באמצעות אשליה של הרמוניה מכעיסה. גם אנשי ימין קיצוניים לא חושבים שטוב לפלסטינאים מעבר לחומה, אבל לפרסומאים זה לא מפריע. אתם יכולים לצדד בחומה או להתנגד לה, אבל להתעלם מסדרי העולם שהיא שינתה זו היתממות מסוכנת. באידיליה של סלקום אין מקום לקונפליקטים; החיילים הם אנשי מצפון שנוצרים את הנשק ולא ממהרים להגיב בירי כשנוחת עליהם הכדור ופועלים במוסריות, רחמנות והומניות כשהם מחליטים להחזיר את הכדור בפקודה. זה לא אומר שהם לא יודעים ליהנות, להוריד חולצות ולהשתעשע עם הצד השני, הכל כך ידידותי גם הוא. והחיילות? הן מסתפקות בעידוד ומצדיקות את קריאתו של הרב הצבאי הראשי להרחיק אותן מצה"ל. גזענות ושוביניזם הרי תמיד הלכו ביחד עלא כיף כיפאק.

אצל סלקום מתקיימים זה לצד זה שני מודלים פנטסטיים של השכנוע הישראלי העצמי – הראשון הוא הכיבוש הנאור והשני הוא הערבי שנהנה מאותו כיבוש; אם לא יהיו חיילים, עם מי בדיוק ישחקו הפלסטינים? ואולי האנשים האלה שמחליפים מסירות עם החיילים כלל אינם פלסטינים? אין לדעת – אנחנו הרי לא רואים אותם. זוהי עצימת העיניים הישראלית במלוא הדרה, שמטרתה לבטל את הצד השני; מי יודע, אם נעצום עיניים מספיק חזק, אולי בסוף הם ייעלמו.