אין מנדט לשמוח

לפני מספר שבועות נערך משחק כדורגל בין בולטון וברנלי במסגרת הפרמיירליג האנגלית. זהו דרבי לנקשיירי ואואן קויל, מאמנה של בולטון, היה עד לאחרונה מאמנה הנערץ של ברנלי, האיש שהעלה אותה לליגה הבכירה בעונה שעברה אחרי שנות דור. באופן טבעי, המעבר שלו ליריבה במאבקי ההישרדות של תחתית הליגה הרגיז את אוהדי ברנלי, שהגיעו לאצטדיון עם כרזות ה"בוגד" המסורתיות, אבל מאחרי השער התמקמה קבוצת אוהדים עם שלט טוב בהרבה. "הוא לא המשיח, הוא ילד רע מאוד", נכתב שם, ציטוט מ"בריאן, כוכב עליון", אותה יצירת מופת ששמה ללעג את דתות העולם ושמה באמירה אחת את המשיח בעל כורחו במקומו.

מדי שבוע מפרסם הבי.בי.סי את הקריאות השנונות של השבוע מהיציעים ובכל שבוע יש שם הברקות של ממש. כשצ'לסי אירחה את ארסנל להשפלה השנתית התנחמו אוהדי ארסנל בשירת "איפה הייתם כשהייתם חרא (של קבוצה)", רמז לאוהדי ההצלחות שהגיעו לסטמפורד ברידג' עשר דקות אחרי שרומן אברמוביץ' קנה את הקבוצה. המקומיים לא נותרו חייבים וענו להם: "איפה הייתם כשהייתם טובים" כשהם מתייחסים לבינוניות בה מדשדשת ארסנל בשנים האחרונות.

בישראל, לעומת זאת, כשאוהדי הפועל תל אביב אימצו את מחיאות הכפיים האירוניות בתגובה לקללות האוהדים היריבים, התוצאה היתה התפרעות המונית בשכונת התקווה, כי אוהדי בני יהודה לא הבינו את פשר המחווה. "אנחנו מקללים אותם והם מוחאים לנו כפיים", פלט אוהד זועם, "איך אתה רוצה שלא נתפרץ?".

אם שנינות היא החוש השישי של האנגלים, הבכיינות היא החוש המקביל בישראל. רגשנות, יבבנות וקידוש תחושת הקורבן הם מרכיבי השיח והתרבות הישראלים. עם כאלה נתוני פתיחה, אין פלא שיש כל כך מעט הומור או שמחה. אפילו האגרסיביות הישראלית, נקודת מוצא לא רעה, לא מנוצלת לפרובוקציות, תעוזה או רצון להתריס ונותרת בצורתה הגולמית והמכוערת כאגרסיביות טהורה. האיש שמגלם את מצב ההומור הישראלי טוב מכולם הוא אברי גלעד. פעם איש רדיו מבריק ומצחיק והיום לב אמצע הדרך. זכותו לעשות טלוויזיה גרועה ולהפוך לצדקן בלתי נסבל, השאלה היא איפה הכל האברי גלעדים הצעירים והנועזים החדשים.

סיבה בסיסית ראשונית לכישרון הבריטי לשמחה היא הנטייה הכללית כאן בבריטניה לעבוד במסגרות פורמליות נוקשות יחסית במשך השבוע ולבלות עד אובדן חושים בסוף השבוע. לכן אנשים ישתדלו ליהנות ממשחק או הופעה. העיקר, כמו תמיד, מתחיל במהפכת הפאנק, זו שקרתה באנגליה וזו שעדיין מבוששת לבוא בישראל. אם בבריטניה להקה צעירה ושאפתנית תנסה להמציא את עצמה וליצור משהו חדש, בישראל הסינגל השני של רוב האמנים הצעירים החדשים יהיה עם אבא שלהם. קחו למשל את אביב גפן, לכאורה המורד הגדול של הפופ הישראלי ולמעשה בשר מבשר המיינסטרים. זו הסיבה גם שהאלבום האנגלי שלו התקבל באדישות גורפת בלונדון. הפקה יקרה של שירים גרועים וטקסטים עילגים נוסח "אנחנו דור מזוין" לא יזעזעו איש בלונדון. רק פוליטיקאים קוראים לעצמם "אנחנו דור", האנגלי הזועם הצעיר צרח ויצרח "החיים שלי מזוינים".

לעומת הציר הפושר של גלעד-גפן, התרבות האנגלית בנויה על תעוזה. מדי דור קמה קבוצת יוצרים שמנסה משהו חדש. לא שאין זבל של ממש, חקיינים ומעתיקנים בתרבות הבריטית, אבל יש שם גם את מונטי פייתון והתוכי המת שלהם, ששינו את פני הקומדיה הבריטית בשנות השישים.

או The Youngs Ones, סדרת טלוויזיה מתחילת שנות השמונים שייסדה את הקומדיה האלטרנטיבית, ושחררה דור שלם של כותבים, שחקנים וסטנדאפיסטים אל האומה המופתעת. כמו בהרבה מקרים אחרים, החבורה נוצרה בחוג משחק באחת האוניברסיטאות, אבל לא אוקסברידג' אלא מנצ'סטר. חמושים בתודעה מעמדית, תחושת אנדרדוגס ורצון להרשים את העולם הם שברו את כללי הטלוויזיה המקובלים ולשיאם הגיעו בסצינה של חידון טלוויזיה יוקרתי מול ילדי הטובים מאוניברסיטאות העילית.

עשרים שנה מאוחר יותר הגיח ריקי ג'רווייס, יוצר אלמוני וזמר כושל והגיש לבי.בי.סי פיילוט למוקומנטרי במשרד במפעל נייר. על גדולת המשרד וג'רווייס נכתב כבר אבל ספק אם במקום שאינו בריטניה מישהו היה מאשר פרויקט מוזר וחסר תקדים שכזה בראשותו של יוצר חסר ניסיון.

שיטת המעמדות הבריטית היא נקודת מוצא מצוינת לקומדיה. אין ספור סיטקומים התבססו עליה ואם היא נופלת לידי קומיקאי נועז ושנון, התוצאה מבריקה. יחד עם היכולת המילולית המטופחת כאן לדרגת אמנות, החל מבתי הספר ועד לפרלמנט, והדחף לברוא משהו חדש, התוצאה המובטחת היא יצירתיות ששום סיימון קאוול ותאגידי הזבל שלו לא יכולים לה. האנתרופולוגית האנגלית קייט פוקס אבחנה בספרה Watching the English שמאפייני ההומור האנגלי הם ציניות, אירוניה, ניתוק רגשי, תיעוב של כל סנטימנטליות ו"תענוג בפיצוץ הבלון של נפיחות וחשיבות עצמית". ההשוואה לישראל מתבקשת וברורה.

קונסנזוס מחניק הוא הדרך הבטוחה להרוג כל שביב הומור. עילגות, רגשנות אלימה וכישרון להיעלב מכל דבר הפכו את התרבות הישראלית לתאומה של תרבות האפסיים הטורקית. הכל כל כך רגשני, כל כך נפוח וכל כך נושא שליחות דתית לאומית, כאילו מדובר בעוד יום זיכרון לאומי. אפילו הפרסומות נטולות הומור ומקדמות ברובן מנטרות משפחתיות ודרמטיות מגלומנית, אפילו אם מדובר ביוגורט או חבילת שיחות. הכל כאילו נועד לרצות את הטוקבקיסט המצוי ואת עם ישראל כולו. אם אפשר לעשות זאת תוך תקיפת שאר העולם – מה טוב.

מבט ביצירות ישראליות מבריקות ומצחיקות דוגמת "גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין, יצירות הגשש החיוור לאורך השנים והמערכונים הטובים ביותר של החמישייה הקאמרית, דוגמת האולימפיאדה או הקרקס הצה"לי הראשון, מגלה שכולן כתובות היטב, בשליטה עילאית בעברית על כל גווניה ונושאים סוג של מחאה וביקורת. דיין תקע סיכה קטנה במיליטריזם של אביו, הגישה הרכה של הגשש הקלה על מסרים חברתיים וניתן רק לשער איך טקסטים של החמישיה היו מתקבלים באווירה המיליטריסטית כיום. זה לא שאין כותבים מוכשרים בישראל, אלא שהנטייה לדכא אותם היא שהורגת כמעט כל ניצן של שמחה בשיח הישראלי. אבל העיקר שכל עם ישראל אחים.