אחרון גיבורי ההומור

באחד האמשים האלה מת לפתע אפרים קישון. אפרים קישון הנצחי, מת. לפי תפישת עולמו, ודאי מדובר בטעות ביורוקרטית, טופס שגוי שמילא איזה שולטהייס של מעלה.

נהוג לומר ששייקספיר כבר כתב הכל לפני כולם. כך קישון להומור. שנים לפני שלארי דיוויד חלם שיפגוש את קרמר, ברא קישון את ארבינקא, וכשסיינפלד עוד קושש ממתקים בהאלווין, כבר טיפל קישון בכל מה שהצמד דיוויד-סיינפלד מכנה "מרווחים" בתרבות, כל אותם פערים קטנים בהתנהלות החברתית שאיש אינו מדבר עליהם, המוסכמות שאין מי שמערער עליהן:

הזוג קישון מתגנב חזרה לביתו שלו ומסתתר בו מפחד השמרטפית מטילת האימה רגינה פיילשהאקר, שתתעצבן אם ישובו הביתה מוקדם מדי; שולטהייס הפקיד חדל האישים שזוכה בקידום משום שהבוס שלו ראה אותו נכנס מבלי לדפוק לחדרו של הבוס הגדול (בפועל חשב שולטהייס שמדובר בשירותים, ראה שטעה התנצל ויצא); קישון שנאלץ בלחץ הקהל בבית הקפה להרשות לאדם זר לנקות את משקפיו בשולי חולצתו (בכל זאת, האיש בעל המשקפיים לבש את חולצתו כשהיא בתוך המכנסיים); הזוג קישון מעמיד פנים שאשתו היא למעשה המאהבת שלו, כדי לא להיות הזוג המשעמם היחיד בסוף שבוע במלון שבו כולם מדברים בקריצות, שעה שהם מלווים ב"אחייניות" הצעירות שלהם, וכך עוד ועוד ועוד למרבה התענוג האינסופי. כמעט.

אך אין בכוונתי לכתוב מאמר מלומד על קישון, אף לא לספר שוב כיצד ניצל בשואה (הסתירו אותו), לכמה שפות תורגמו ספריו (37), גם לא להסביר שוב כיצד הייתה לו העברית מה שהאנגלית לנבוקוב, וכיצד היה הוא לעברית כבן יהודה שני, עם השפופ, פרטאצ'יה והשורש ג.מ.ז על כל הטיותיו.

במקום זה אני מעדיפה להביא ציטוטים שלו על מגוון נושאים, ציטוטים שעולים בראשי מדי יום, תמיד בתחושה של אסירות תודה ליוצר שהעשיר את חיי בשמחה והומור (הומור מהסוג שגורם לך לצחוק בקול רם לבד בבית, מרשימה שקראת מאות פעמים), שהרחיב את עולם הדימויים שלי, ושבלעדיו ודאי לא הייתי כותבת. לא אני - ולהערכתי, מבלי לדעת דבר עליהם - אף לא גדולים ממני, לא דורון רוזנבלום ולא ב. מיכאל, לא אפרים סידון ולא אתגר קרת, לא דני סנדרסון ולא ענת גוב, לא דנה ספקטור ולא יאיר לפיד ולא אסף ציפור וכך הלאה, כולם היו בניו, ביודעין או שלא.

"קול אשה (נכנס): שלום דוד אלימלך! האינך זוכרני? אני בלה, אשתו הפוחזת של מיכה, בחודש השמיני.
קול גבר עמוק: נכון, נכון, תמיד היית אשה כזו, נמוכה, בעלת קלסתר פנים סלאבי, עיניים כחולות, אף דק, שערות שחורות, נראית לאחרונה לובשת מעיל אפור כהה, נועלת נעלים חצאיות, מדברת עברית, ערבית איטלקית ופולנית".

"-יש לי השמלה השחורה הפשוטה – מונה הקטנה את האפשרויות – הכחולה עם הפתח העמוק.
- זהו זה – אני אומר – עם הפתח
- זה חגיגי מדי. אולי השמזיה?
- כן – אני אומר – זה נראה לי
- אבל היא לא ספורטיבית מדי?
- ספורטיבי? – אני צוחק צחוק פרוע – מה פתאום ספורטיבית?
מה זה שמזיה בכלל? רק אלוקים יודע".

בהמשך מנסה קישון לתלות עצמו ביאושו: "האשה מרגישה בכך שאני עומד על הכסא: - תפסיק טוב? – היא אומרת – סגור לי את הריץ'-רץ' בבקשה. מה אתה בוכה עכשיו?".

"סיני אחד – בדידות. שני סינים – דואט. שלושה סינים – אי נעימות (קאנט)

חצית רחוב – הפתעה (ניטשה)

אשה גבוהה – הבט למעלה
אשה נמוכה – הבט למטה (פתגם פרסי)"

"הצנזורה עלתה על עצמה הפעם, כל דליפה נסתמה בעוד מועד, עד כי תושבי הארץ לא ידעו על אודות הקצין, אלא שהוא בהיר ונולד בבנימינה ושהוא סגן אלוף המוצב באפסנאות ושהוא גר ברחוב הסוסים 4. ושמו המלא יוסי גמבה".

"התיישבנו על שני כסאות פנויים ופתחנו בשיחה ערה על דא. אולם מקץ עשר דקות בלבד איבד ביאלאזורקביץ' את השליטה על עצביו ושאל:
- בעצם למה באתם?
- מה זאת אומרת למה? עניתי בתמהון לא יתואר – הלא הזמנת אותנו! [...] נפגשנו במקרה באלנבי, שוחחנו שני צעדים וכשנפרדנו אמרת לי: 'תבואו, באמת, תבוא אלינו פעם עם הגברת' [...]
נשארנו שם עד הנץ השחר וכשיצאנו את ביתם שמענו את הגברת ביאלאזורקביץ' מתמוטטת מאחורי הדלת ברעש בלתי נעים...".

בהמשך הרשימה מתקשר קישון לאנשים שאמרו לו "לתת צלצול בהזדמנות".

לסיום אוכל רק לומר, מתוך "יקה":

"יצאתי לפרוזדור, ובשקט, בלי חפזון, תליתי את עצמי".