יש תסריטים זיג-זג

אני יושב ימים רבים, עם קובץ פתוח בשם "הדברים שמאחורי השמש", ומנסה לחדד את הנקודה הבאה: מה חסר בסרט הבכורה של יובל שפרמן, שביאס אותי כל כך? כה עמוק חפרתי, עד שהתחלתי לפתח חרדות: אולי משפחת גרוסמן שלו, גיבורת העלילה, היא אספקלריה במובנים רבים של משפחתי, ומשם חרדתי? יכול להיות שאני מפחד לפרק אותה לגורמים, מתוך הפחד לנבור בבעיות דומות מבית? אז החלטתי פשוט להפסיק עם ההלקאה העצמית, והגעתי למסקנה (ודד-ליין), שביקורת לא תמיד צריכה להיות בונה בגישתה. עם כל הכבוד, לא נשכרתי לפתח את התסריט ואין לי אחוזי הפצה. אם במקום זאת, הייתי שם עצמי במקום של לקטור, שנאלץ לבחור בין התסריטים שזוכים לתמיכת קרן הקולנוע, חזקה עליי לקבוע חד וחלק – "הדברים שמאחורי השמש" לא היה עובר את שולחני.

אז איפה נח אותו דיסוננס שמקשה עליי לקטול אותו חד-משמעית? בכך שעל תסריטו הרעוע, פיצה שפרמן בבימוי מיומן למדי, הרבה יותר מהמצופה לסרט בכורה, וגם בשורת מרכיבים נוספים שהופכים את "הדברים שמאחורי השמש" למוצר רב-איכויות: ליהוק מדויק וקאסט חלומי, שמתפקד כולו באופן מופלא, עריכה מצוינת וצילום יפהפה.

"הדברים" מתאר שבוע בחייה של משפחת גרוסמן, משפחה שהיא כמעט-נכה, רגשית ותפקודית. האב יצחק (אסי דיין) מתקשה לתקשר עם הסובבים אותו, אשתו סמדי (סנדרה שדה) שוקדת בשקט על תערוכת ציורים שתשים ללעג את ילדיה ובעלה, הבן עמית (זהר שטראוס) מתקרב לגיל 30, עובד כשליח פיצה וגר אצל הוריו, הבת נעמה (טלי שרון), לסבית בארון, מגיעה לביקור מחיפה ומתאהבת במלצרית חסרת-עכבות, והבת הקטנה עדי (או "דידוש" - טס השילוני), מנסה להבין בדרכה המיוחדת, החכמה והרגישה, על אילו סודות שומרת משפחתה המתפוררת, תוך כדי שהיא מאמצת נופך הרבה-יותר-מדי ציני עבור ילדה בגילה. בינתיים, נמרחת על המרקע בסלון סדרת ריאליטי שאמורה להגיע לשיאה בסוף אותו שבוע. כל ההתרחשות מתרגשת על משפחת גרוסמן בצל גסיסתו של הסבא, אביו המנוכר של יצחק.

אולי המילה שאני מחפש היא 'קלישות'. "הדברים שמאחורי השמש" הוא בעיקר קלוש. הוא מתקשה לאסוף את כל חלקיו לכדי ישות קולנועית ראויה, ושוב – ברוב אשם התסריט הרעוע. כי לא ברור מה מנסה "הדברים" להגיד. הוא נע על ציר מונוטוני, כמעט פסיבי, בדרך לשומקום. ומתוך הרצון לקבל אישור, כצופה, לסרט המצדיק התעמקות של ממש – גם מבחינה רגשית – אתה נתלה בכל "פסגה" מזדמנת שבאה במהלך העלילה, מנסה לשכוח שהיא לא נותנת לך כמעט כלום. שפרמן, כך נדמה, פחד לקחת את התסריט לרמה הבאה, לאו דווקא לזעזע או להקצין את הדמויות או סיפורן, אבל לתת משהו שמצדיק את הפיכתה של משפחת גרוסמן למוצר ראוי לצפייה.

חבל. כי יש כאן המון דברים טובים. בהקשר החיובי - אתחיל דווקא במה שאין: קלישאות, שתסריט מסוג כזה יכול לברוח אליהן ביתר קלות, לא תמצאו פה. משחק רגיש דווקא יש, בעיקר של הצוות הגברי – דיין, המוכיח שוב שהוא גדול שחקני ישראל, ושטראוס המעולה, בהחלט תגלית זוהרת. גם להשילוני הקטנה נכון עתיד גדול, כשהיא מהלכת על האדמה המשוגעת של משפחת גרוסמן ללא מורא. כל זה עטוף בבימוי בוטח, שוטים יומרניים ואקספרסיביים, כאלה שנעשים לפי הספר – וגם לא לפי הספר. בהקשר זה, עומד מעל הכל הצילום של ולנטין בלונוגוב המבריק, שמשדרג את סרטו של שפרמן פלאים.

במעטפת הזו, של שחקנים מעולים שזקוקים למינימום הכוונה, וחזות חסרת-פגמים מבחינה אסתטית, נסדקת האמת העירומה – של חוסר בתסריט מספק ובבימוי אובייקטיבי ההופך אותו למוצר קולנועי ראוי. מה קורה במשפחת גרוסמן? מדוע לא ברור מי אשם במצבה, ולמה? מאיפה הם באו ולאן הם הולכים? כיצד מתקשר המוטיב של הריאליטי – האם רק לטובת הקליימקס המקביל בעלילת הסרט ועלילת הסדרה, או שהגרוסמנים בורחים מהמציאות שלהם למציאות אחרת?

לאורך כל העלילה, ישנו "בילד אפ" לקראת תגלית כלשהי על סוד משפחתי נורא. אבל אין כזה באמת. עוד נתק בין אב לבן? עוד אם שמרגישה שהקריבה את עצמה? עוד ילדים שהם פנצ'רים? סו וואט, גם אני פנצ'ר. בין לבין, מתגנבים כמה רגעים מרגשים, כשחלקיו המעורערים של הפאזל הגרוסמני המעורער מתקשרים, ומנסים להגיע לקתרזיס פרטי - או סתם לעימותים שחושפים את התחלואים. אבל הרגעים האלה מעטים, ונראים תלושים בדרך כלל משאר העלילה. הם בעיקר גורמים לך לשאול שוב -
איפה לעזאזל שורשי הבעיות של המשפחה הזו? כל אמא יכולה להאשים את הריונותיה בעיכוב חייה ומאווייה האישיים. יש המון אבות כבויים ומופנמים, שיש להם עניינים לא פתורים עם הוריהם שלהם, ולסביות רבות עוד לא התמודדו עם עוצמת הפות.

במילים אחרות - כדי להציג ערעור של מצב בנאלי-כמעט, צריך להיות אמיץ למדי, או לחלופין - לגבות את עצמך ביכולת בימוי ותסרוט יוצאת דופן, מושחזת, מיומנת וייחודית. את זה אין ב"הדברים מאחורי השמש", וחבל.