לוקח ת'זמן

כריסטיאן מונג'יו, הבמאי והתסריטאי של "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", עשה בסרט הזה הרבה מאוד בחירות והחלטות לא שגרתיות. ודווקא הבחירות האלה הן מה שהופך את הסרט למצוין. כי מהו בסופו של יום תפקידו של הבמאי, אם לא לקבל החלטות? מי מביניכם שקורא את הביקורת הזו כדי שיוכל לבחור אם ללכת לסרט או לא, יכול להפסיק לקרוא אותה עכשיו. התשובה היא ללכת. בהמשך הרשימה לא יהיו ספוילרים משמעותיים, אבל כן תהיה סקירה של חלק מועט מהבחירות שעשה היוצר, החלטות שאולי עדיף לקרוא עליהן לאחר הצפייה הנקייה בסרט.

"ארבעה חודשים" מתאר זוג חברות, החולקות חדר במעונות הסטודנטים ברומניה של שנת 1987, מאחורי מסך הברזל. אחת מהן נכנסת להריון והשנייה עוזרת לה לצאת ממנו - דבר לא פשוט כלל, בהתחשב בכך שבאותה תקופה ההפלות אסורות על-פי חוק, ומי שנתפס עשוי לבלות שנים לא מעטות מאחורי הסורגים. הנה ההחלטה הראשונה של הסרט - באופן טבעי, הגיבורה היא זאת שהכניסה עצמה לתוך הבוץ ונכנסה להריון. אבל לא, הגיבורה של הסרט היא דווקא החברה הטובה ולא מי שעושה את ההפלה, מה שמדגיש את העובדה שהשינוי שעוברת הגיבורה הוא שינוי נפשי, לא פיזי.

קונבנציה תסריטאית ידועה היא שבסוף המערכה הראשונה של הסרט, הצופה יודע כמעט הכל על הדמויות ועל המניעים שלהן. או לפחות נדמה לו שהוא יודע, כדי שהסרט יוכל לשנות את התפיסות של הצופה לגבי הדמויות. במקרה שלנו, בסוף המערכה הראשונה הצופה לא יודע דבר על הדמויות. ברור שהן מתכוננות לקראת משהו, ברור שהן חיות במציאות של איזו פנימייה של בחורות, אבל לחלוטין לא ברור לאן כל זה הולך. זו החלטה אמיצה, כי בעידן הטלוויזיה יש סיכוי גדול שאנשים יזפזפו או יצאו מהקולנוע, אבל מונג'יו סומך על עצמו ועל היכולת שלו ושל הדמויות לכבוש את הצופים, ומצליח לרתק את הצופה גם אם אינו מגלה לו דבר ברור.

בראיון לאורי קליין ב"הארץ", אומר מונג'יו שהחליט לצלם כל סצינה בשוט אחד כדי להבליט את חוסר ההתערבות של הבמאי בסיטואציה המתוארת. ההחלטה הזו היא החלטה חשובה העושה בדיוק את ההפך ממה שהבמאי התכוון לו. דווקא בגלל שצופי הקולנוע מורגלים בחיתוכי שוטים ובצילומי תקריב של השחקנים, הבחירה הזאת מדגישה את קיומו של במאי בסרט. השימוש ב"וואן-שוט" יוצר אווירה טעונה ודחוסה, המקבילה, כך נראה, לדחיסות החיים תחת המשטר הקומניסטי. להחלטה הזו יש הרבה משמעויות בתהליך עשיית הסרט - במהלך הצפייה נדמה שתנועות המצלמה הן כמעט שרירותיות, אבל ההפך הוא הנכון. הן מדויקות להפליא ודורשות תכנון מפורט של תנועות המצלמה ותאום רב עם השחקנים. מעבר לכך, הן דורשות משחק מושלם ולא תיאטרלי לאורך זמן. כל זיוף של השחקנים יורגש באופן מיידי ואי אפשר להסתיר אותו, מאחר ובחדר העריכה אין שום אפשרות לחתוך לתגובה של דמות אחרת או לכל "אינטרקאט" אחר. זו בחירה מסוכנת, אבל למזלו של מונג'יו השחקנים, ובייחוד השחקנית הראשית אנה מאריה מארינקה, אינם מזייפים ונשארים אמינים עד אימה לאורך כל הסרט.

מבחינת עיצוב הסרט, משתמש מונג'יו דווקא בקונבנציות מוכחות ויעילות. הטענה היא שכמו שאפשר להרגיל צופים לפחד בעזרת אות מוזיקלי המופיע בכל פעם שהולך לקרות משהו מפחיד (ומונג'יו דווקא בחר שלא להשתמש במוסיקה כלל לאורך כל הסרט) ניתן לעשות זאת גם עם צבעים. בדומה לבמאי הסרט "חיים של אחרים", המתאר גם הוא את החיים מאחורי מסך הברזל, נמנע מונג'יו לחלוטין להשתמש בצבע האדום לאורך המערכה הראשונה. הרעיון הוא יצירת תמונה אפרורית שתקביל לחיים ברומניה של אז. אלא שבשלב בו הוא רוצה להבליט את כניסתו של "האיש המפחיד" לסרט, הוא מופיע במכונית אדומה - אדום שיחזור רק כשמונג'יו ירצה (הפעם בהחלטה קצת מקוממת) לזעזע את הצופים.

"איזה שוט יפה", אמרה האישה שישבה שורה מעלי כשהופיע השוט הראשון של הסרט, שמתחיל כתמונה סטטית של אקווריום בו שוחים שני דגים. ואכן זהו שוט יפה, אלא שהוא השוט היפה האחרון של הסרט הזה – המצלמה זזה אחורה לתמונה מלאה יותר של החיים, פחות יפה אולי, אבל לדעתו של מונג'יו, יותר אמיתית. מאותו רגע והלאה אותה אישה שמעלי לא דיברה עד לשוט האחרון של הסרט, שבו היא אמרה- "מה? נגמר?". ואכן, סוף הסרט תופס את הקהל בתדהמה. הסרט נחתך באמצע פעולה, ללא שום התראה מוקדמת שזה הולך להיות הסוף, ומשרת היטב את התחושה שהדבר בו צפינו כרגע הוא פיסת מציאות אמיתית, ולא סיפור עם התחלה אמצע וסוף, כפי שמקובל ליצור באופן מלאכותי.