קרטיס להצגה כפולה

הסיפור של ג'וי דיוויז'ן הוא תמיד אותו סיפור, וסביר ששמעתם אותו לא מעט פעמים: ההופעה של הסקס פיסטולס במנצ'סטר שהתחילה הכל, הפוסט-פאנק שנולד בעקבותיה, השם הפרובוקטיבי שלקוח מ"בית הבובות" של ק.צטניק, החוזה עם הלייבל פקטורי החתום בדמו של טוני וילסון, ההפקה הגאונית של מרטין האנט, העיצוב הגאוני של פיטר סאביל, האפילפסיה של איאן קרטיס וחבל התלייה איתו גמר קרטיס בן ה-23 את הסיפור, ערב נסיעת הלהקה לסיבוב הופעות באמריקה. אך בכל מה שנוגע לחייו האישיים של קרטיס, הביופיק המדובר "קונטרול" והסרט התיעודי “Joy Division: The Last True Story in Pop” (ששמו מעלה טענה מופרכת, אבל מילא), מציעים שתי פרספקטיבות שונות.

"קונטרול" – שהוא לא סרט על ג'וי דיוויז'ן אלא על איאן קרטיס - מבוסס על “Touching From a Distance”, ספרה האוטוביוגרפי של אלמנתו, שגם שימשה כאחד ממפיקי הסרט. באופן טבעי מציג הסרט את דבורה קרטיס ואת בתם נטלי כקורבנות של הבוגדנות וקריירת הרוקנרול של קרטיס, אם כי חייבים להעריך שהסרט מגלה לא מעט אמפתיה כלפי איאן, המיוצג כנער מבולבל שמצא את עצמו בסיטואציה שגדולה עליו, ואפילו מציג את המאהבת שלו, הבלגית אניק הונורה, כקורבן נוסף של הטרגדיה. אם "קונטרול" שם את דבורה והתינוקת במרכז עולמו המיוסר של קרטיס, בסרט התיעודי "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" הן כמעט ולא קיימות. הן אינן מתראיינות בו, אולי בגלל שאניק הונורה כן מתראיינת בו. הנוכחות היחידה של דבורה בסרט היא בציטוטים מתוך ספרה שמופיעים במהלכו ככתוביות על המסך.

אבל זה ממש לא ההבדל היחיד, או אפילו המהותי, בין שני הסרטים הללו, שיוקרנו ביום שישי הזה בסינמטק ת"א במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי בהפקת המועצה הבריטית (וביניהן תופיע בלובי של הסינמטק להקה מקומית בשם פוסט מורטם בשירי הלהקה). נתחיל בזה שאם אתם רוצים לבחור רק באחד מהסרטים, לכו על התיעודי. גם אם אתם רוצים לראות את שניהם, לכו על התיעודי. ואת זה אני אומרת למרות שעל "קונטרול" חתום שם גדול – הצלם ובמאי הקליפים ההולנדי הנודע אנטון קורבין, שהספיק לצלם את ג'וי דיוויז'ן בזמן אמת – כשאת "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" ביים במאי קליפים בריטי לא ממש מוכר בשם גראנט ג'י שלא עשה הרבה מלבד הסרט על רדיוהד “Meeting People is Easy”. אם אתם אוהבים את ג'וי דיוויז'ן אל תתנו לזוועה כמו "קונטרול" להרוס לכם את הערב. הספר עליו הוא מבוסס, אגב, הוא דווקא מומלץ מאוד.

"הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" הוא סרט תיעודי די סטנדרטי – ראשים מדברים וחומרי ארכיון מצולמים - אבל הוא ערוך בצורה יפה ומוצא פתרונות יפים בקטעים בהם אין מה להראות אלא רק מה להשמיע, כמו ראיונות מהרדיו או הקלטה מצמררת מהלילה בו ברנרד סאמנר – הגיטריסט והקלידן של ג'וי דיוויז'ן שהפך אחרי מותו של קרטיס לסולן של ניו אורדר – מהפנט את קרטיס. הסרט מתחיל בראיון עם טוני וילסון – מקים הלייבל פקטורי ומועדון ההסיאנדה - שנפטר לפני חצי שנה. על ההתחלה אומר וילסון שלא מדובר בסיפורה של להקה, אלא בסיפורה של עיר. הסרט מכניס את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן לקונטקסט על ידי סקירה היסטורית קצרה של מנצ'סטר וצילומי אווירה של מפלצות הבטון העצומות שקמו בה לאחר מלחמת העולם השנייה. מישהי אומרת במהלך הסרט שבתור תושבת מנצ'סטר ג'וי דיוויז'ן תמיד נשמעו לה כמו אמביינט, כמו הצלילים העירוניים הטבעיים הנמצאים בסביבתו של מי שחי בעיר הזאת.

נקודת מבט דומה, הרואה את הסצינה המוזיקלית של מנצ'סטר בתור מיקרוקוסמוס של העיר, הובאה גם ב"אנשי המסיבות" (“24 Hour Party People”), סרטו של מייקל ווינטרבוטום מ-2002, ששם במרכז הסצינה את אותו טוני וילסון. באופן טבעי יש להשוות את שני הסרטים החדשים על ג'וי דיוויז'ן גם ל"אנשי המסיבות", שג'וי דיוויז'ן עומדים במרכז מחציתו הראשונה. ישנו דימוי ויזואלי אחד שחוזר על עצמו בשלושת הסרטים: נסיעה באוטו לאורך הכביש המהיר שכל מה שרואים בה זה את הפסים הלבנים שבאמצע הכביש. ב"אנשי המסיבות" הפסים האלה הופכים לשורות הקוקאין שוילסון מסניף. ב"הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" הם לוקחים אותך למסע נוסטלגי אל מנצ'סטר של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז - מסע החוטא לפעמים בפאתוס מוגזם, אך עדיין מצליח לעניין ולרגש. ב"קונטרול" הם חלק מאמירה אסתטית חלולה.

גם אם "אנשי המסיבות" הוא סרט מצחיק ו"הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" הוא סרט מדכא, שניהם סרטים חיים ונושמים. "קונטרול", לעומת זאת, הוא לא סרט אנושי. הוא סרט חסר כל חיות ונשמה והוא לא יותר מאשר צילום סטילס יפה עם תאורה מוקפדת (ודיאלוגים גרועים). בעוד "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" מנסה – גם אם הוא לא תמיד מצליח – לענות על שאלות קשות, כמו למה אף אחד לא ניסה לעזור לאיאן קרטיס כשמצבו הדרדר; "קונטרול" כלל לא מטריד את עצמו בזוטות שכאלה. השחקנים שמשחקים בו את חברי הלהקה נראים כמו דוגמנים שוודים וכשרוב גרטון – המנהל של ג'וי דיוויז'ן - מדבר בטלפון בתחתונים וגופייה סבנטיזיים הוא נראה כאילו הוא הוצא מקטלוג של אמריקן אפרל. קשה שלא לרחם על סמנתה מורטון הנפלאה, המגלמת את דבורה – הסימן היחיד לחיים בסרט המת הזה – על כך שהיא מצאה את עצמה בתוך הפקת אופנה ריקה מתוכן.

על הנייר "קונטרול" הוא סרט על היחסים של קרטיס עם שתי הנשים בחייו (לעומת "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" שהוא סרט על להקה, על עיר ועל מוזיקה), אבל בפועל הוא אפילו לא זה. הוא לא מבהיר שום דבר בקשר ליחסים של קרטיס עם דבורה או עם אניק, מעבר לקלישאה המוכרת עוד מימי הביטלס: דבורה היא האישה הקטנה, המסורה והפרובינציאלית שהייתה לגיבור לפני שהוא נהיה כוכב רוק (עובדה, היא כל הזמן מכינה לו תה), ואילו אניק היא אשת העולם הגדול המתוחכמת שהוא התאהב בה ברגע שהוא נהיה סטאר. תודה רבה, אבל בשביל זה לא היינו צריכים את הסרט הזה.

חוסר החיות של "קונטרול" בולט במיוחד ברצינות היתר שלו. גם אם המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אפלה ומדכאת ואיאן קרטיס הוא גיבור טראגי ומיוסר, בחיים האמיתיים, כמו גם במיתוסים מוצלחים, יש איזשהו באלאנס בין הרציני לקליל, בין חמור הסבר למצחיק, בין הנמוך לנשגב. ב"קונטרול" האיזון הזה לא קיים והרגע הקליל היחיד בסרט (מלבד הופעת האורח של משורר הרוק המנצ'סטרי המחופף, ג'ון קופר קלארק, בתפקיד עצמו), הוא בדיחה פנימית שרוב הצופים בכלל לא יבינו. מדובר בסצינה בה איאן קרטיס מבכה את מר גורלו באוזני רוב גרטון, וזה עונה לו: "היה יכול להיות יותר גרוע, היית יכול להיות הסולן של הפול". בהתחלה לא הבנתי מה כל כך נורא בלהיות מארק אי. סמית. לקח לי כמה דקות להזכר שסאם ריילי, המגלם כאן את איאן קרטיס, גילם את מארק אי. סמית ב"אנשי המסיבות" (ואו שרואים אותו שם לשנייה או שהוא נשאר על ריצפת חדר העריכה, לטובת הופעת האורח של מארק אי. סמית האמיתי).

כמו כל סרט ביוגרפי מיינסטרימי, "קונטרול" התאמץ מאוד בכל הנוגע לדמיון הפיזי בין השחקנים לבין הדמויות אותן הם מגלמים (והצליח בזה לפחות באופן חלקי), אבל ההשתדלות הזאת שווה לתחת. אין ספק שקרייג פרקינסון, המגלם את טוני וילסון ב"קונטרול", הוא הרבה יותר דומה פיזית לוילסון האמיתי מאשר סטיב קוגן, המגלם אותו ב"אנשי המסיבות", אבל זה לא משנה. השחקנים ב"אנשי המסיבות" מעבירים את הרוח והנשמה של הדמויות אותן הם מגלמים, גם אם הן עברו סוג של מיתולוגיזציה הומוריסטית, ואילו הדמויות ב"קונטרול" משעממת ויבשות כמו רקיקים עבשים. ולא, זה שרוב גרטון מרבה לקלל זה לא עוזר. העובדה שהדמויות ב"קונטרול" נראות ומתנהגות כמו בובות במוזיאון השעווה מעליב לא רק את האנשים האמיתיים שמאחורי המיתוס, אלא גם את המיתוס עצמו. אם טוני וילסון – שגם הוא היה בין מפיקי "קונטרול" - היה מבסוט מהדרך בה הוא הוצג בסרט, זה בטח רק כי ב"אנשי המסיבות" צחקו על זה שיש לו ירכיים של בחורה.

לא כל סרט נועד לרגש, אבל כשמדובר בסרטים על להקה כמו ג'וי דיוויז'ן, זה הדבר הראשון שעליהם לעשות. לטעמי "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" מצליח בזה ו"קונטרול" לא, ואו הו כמה שהוא מנסה. בדיוק בנקודה הזאת מעניין להשוות את "קונטרול" לסרט ביוגרפי אחר ומדובר לא פחות של הזמן האחרון: סרטו של טוד היינז על בוב דילן, "אני לא שם". גם "אני לא שם" הוא לא סרט מרגש, ואפילו לא בטוח שהוא טוב, אבל אי אפשר לטעון שלא נעשה בו ניסיון קולנועי מעניין. צפייה ב"אני לא שם" בהחלט מדגישה את חוסר היצירתיות המשווע של "קונטרול". למרות שהלהקה העומדת במרכזו היא לא שיא המיינסטרים, ורחוקה מלהיות קאנונית כמו דילן, "קונטרול" מרגיש כמו סרט הולמרק המבוים בידי אדם עם חוש אסתטי מפותח. וחבל, כי מגיע לאיאן קרטיס ביופיק יותר טוב מזה. לפחות "הסיפור האמיתי האחרון של הפופ" עושה את העבודה. כלומר מכניס אותך לדיכאון לשבוע.


"ג'וי דיויז'ן : הסיפור האמיתי האחרון של הפופ", סינמטק ת"א, יום ו' 18.1, 20:00
"קונטרול", סינמטק ת"א, יום ו' 18.1, 22:30