סרטים המתרחשים בתקופת השואה נוטים לזכות בפרסים. למדנו את זה בעבר עם "החיים יפים", "רשימת שינדלר" ואחרים ולמדנו את זה השנה כש"הזייפנים" האוסטרי ניצח את "בופור" בטקס האוסקר ו"סוד" הצרפתי היה מועמד כמעט בכל הקטגוריות לפרסי הסזאר בארצו. אלא ששני הסרטים הללו אינם סרטי שואה קלאסיים, הם מתקיימים בשכנות לשואה. בין "הזייפנים" לבין השואה מפריד קיר דק, דרכו יכולים לראות ולשמוע גיבורי הסרט את זוועות השואה, ואילו גיבורי "סוד" מסתתרים בקומה השנייה של השואה וכמעט ולא חווים אותה ישירות.
"סוד" מתאר את קורותיה של משפחה צרפתית בתקופת השואה מתוך פלשבקים של בן המשפחה שנולד לאחריה, אך כל מה שקרה בתקופה הזו השפיע באופן בלתי הפיך על חייו. העניין המרכזי בו עוסק הסרט "סוד" הוא הזיכרון של השואה. איך אנחנו זוכרים אותה, איך היא משפיעה על חיינו עד היום, ואיך כל מה שהוסתר מתחת להררי מלחמת העולם השנייה חודר בכל-זאת לחייו של הגיבור.
"הזייפנים", המבוסס על סיפור אמיתי, מתאר את קורותיהם של יהודים שהתמחו לפני השואה בזייפנות והובאו אל אחד ממחנות הריכוז כדי להגשים את התוכנית הנאצית לזיוף המטבעות הבריטים והאמריקאים כדי להפיל את הכלכלה של בנות הברית. למרות הקרבה הפיזית של גיבורי הזייפנים לזוועות השואה, הרי שהדילמה המוסרית בה עומדים הזייפנים היא שעומדת במרכזו - האם לעזור לנאצים ולשרוד, או לנסות לחבל במשימת הזיוף, להסתכן במוות, אבל אולי להציל את העולם. השואה במקרה זה מהווה אלמנט דרמטי, ההופך את השאלה ההיפותטית הזו לבעלת מימד ממשי עד זוועה.
זכרון גורלי
שני הסרטים מנסים לנתח את האירועים שקרו בשואה מנקודת בפרספקטיבה של זמן ומציגים ומתרחשים על פני תקופה רחבה יותר מאשר שש השנים ההן. בזיכרון הקולקטיבי השואה מתרחשת בשחור לבן. זה זיכרון שנסמך על צילומים, קטעי ארכיון וגם על הרצון להדחיק את מה שקרה שם לפינות מהן הזיכרון לא יוכל לפרוץ. השחור-לבן הופך את האנשים למכלול של שישה מיליון במקום יחידים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו. קלוד מילר, במאי "סוד" מנסה לנתץ את הזיכרון הקולקטיבי ומצלם סרט הבנוי מ-4 שכבות, כשדווקא תקופת השואה מצולמת בצבעים ואילו ההווה הסיפורי בשחור-לבן. "הזייפנים", לעומת זאת, מתאר בקצרה את חייו של גיבור הסרט סאלי כבוהמיין ברלינאי לפני המלחמה וכמהמר בקזינו לאחריה. אך בשני הסרטים נוצרת תחושה שסיפורי המסגרת אינם באמת נחוצים וניתן היה להסתפק בזמן ההתרחשות עצמו .
יש שני דברים מרעננים בסרטו החדש של מילר; הראשון הוא להזכיר לצופים שגם בתקופת השואה היהודים אהבו, שנאו, חשקו והיו נחשקים, והדברים האלה הם חלק מהחיים תמיד. השני הוא להזכיר לנו כישראלים שהיו יהודים בתקופת השואה ולאחריה שהתחבטו ברלבנטיות של יהדותם ומדינת ישראל בכלל לא היוותה אופציה עבורם. לא הצלחתי למצוא שום דבר חדשני בסרטו של רוזוביצקי במאי "הזייפנים" למעט העובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי מדהים שקשה להאמין שהתרחש במציאות.
נדמה ש"סוד" הוא הסרט האינטליגנטי מבין השניים והוא זה שהיה אמור להישאר בתודעת הצופים, אלא שההפך הוא הנכון. דווקא "הזייפנים" הוא הסרט שייצרב בתודעה כסרט חשוב ואיכותי ואילו "סוד" יישכח בין אלפי סרטים אחרים, שניסו להעביר את חווית השואה מזווית אחרת. הסיבה לכך היא פשוטה - לא תמיד רעיונות יפים הם מה שמחזיק סרטים. "סוד" מבזבז את האנרגיה הסיפורית על ארבע שכבות זמן ששתיים מהן - ההווה וקטעי הארכיון האמיתיים מהשואה - מיותרות. הזייפנים הוא סרט העשוי ברמת מיומנות גבוהה יותר, מצליח ליצור הזדהות גבוהה עם גיבוריו, לסחוף את הצופים אל תוך הדילמה המוסרית של גיבוריו ולחדד את זוועת השואה דווקא על רקע זה שגיבוריו חיו בתנאים הרבה יותר טובים מהיהודים במחנות הריכוז.