במאים מטורפים הם לא בהכרח דבר רע, וסרטים משוגעים הם לא וירג'ינה וולף: לא צריך לפחד מהם. אבל למרות שתמיד אעדיף סרט פסיכוטי ומחופף של טרי גיליאם, או מבוך חלומות בעתה חסר מוצא של דיוויד לינץ', על פני סרט מאוזן ושופע נורמליות מבית היוצר של רון האוורד או לאסה האלסטרום - יש גבול לכל תעלול. ואולי כדאי שמישהו יגיד את זה לריצ'רד קלי.
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. סרט הבכורה החכם והמרשים של קלי, "דוני דארקו", יצא בסמוך לתחילת האלף, והיה מספיק מוזר, מקורי וחידתי כדי להפוך לסרט הפולחן הראשון של שנות האלפיים, וכדי להפוך את קלי לבמאי הבולט בדורו - פחות בגלל שמדובר בסרט כזה טוב, ויותר בגלל שלא ממש הייתה לו תחרות. אך כבר כעבור כמה שנים, כאשר יצאה גרסת הבמאי של הסרט בדי.וי.די, הופיע סדק ראשון במערכת היחסים. הגרסה של קלי הייתה ארוכה יותר, סתומה פחות, ובאופן כללי העידה על מחסור חמור בשיקול דעת, וקצת קלקלה את הרושם הראשוני. אם לא די בכך, קצת אחר כך כתב קלי תסריט שהפך, תחת ידיו של הבמאי טוני סקוט, ל"דומינו" - אחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה של הקולנוע. "האם ייתכן", החלו לשאול הסקפטים, "שקלי אינו חכם ומרשים כפי שחשבנו שהוא בתחילה?". ובכן, כן, בהחלט ייתכן. אבל חכו. הסיפור רק הולך ומשתפר.
קפוץ קדימה לשלהי מאי, 2006. סרטו השני והאמביציוזי של קלי אפוס אפוקליפטי סאטירי בן שלוש שעות בשם "סאות'לנד טיילס" עושה את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. הקהל בהחלט אינו נותר אדיש. אבל לא מהסיבות הנכונות. מתקפה חסרת תקדים מורעפת על אבי העורקים של הסרט, המבקרים מוציאים את הגרזנים ומבצעים את עבודתם באכזריות יוצאת דופן (ובאופן קצת פרוורטי, עושה רושם שהם ממש נהנים מכל רגע), וההנחה שקלי אינו חכם ומרשים כפי שחשבנו, די הופכת לעובדה מוגמרת. קלי מצדו נכנס לפאניקה. "רציתי להיות דיוויד לינץ'!", הוא צועק, "לא רציתי שיבצעו בי לינץ'!". אבל זה לא עוזר. בלית ברירה, הוא נסוג, עורך את האפוס שלו מחדש, משיל כמה עלילות משנה, מוסיף קריינות ומשדרג את האפקטים. שנה וחצי אחר כך והגרסה ה"משופרת" יוצאת לאקרנים בארצות הברית, ואלה שראו את שתי הגרסאות מסכימים שהגרסה השנייה בהחלט גרועה פחות. כך או כך, הסרט עולה למסכים, ויורד מהם מבלי להותיר זכר כמעט (מלבד כמה מעריצים פנאטיים שממשיכים לטעון בלהט, ותוך כדי התעלמות מוחלטת מהמציאות, שריצ'רד קלי הוא הבן של אלוקים), ומבלי להגיע למסכים המקומיים. עכשיו, אחרי שצלחנו את כל ההקדמה הארוכה הזאת, ואחרי שהסרט הגיע סוף סוף לדי.וי.די, ניתן לראות מה גרם לכל המהומה.
הזיות של אדם עם חום מאוד גבוה
אז ככה. "סאות'לנד טיילס" הוא אכן אסון, אך לזכותו ייאמר שהוא לפחות אסון מעניין. מצד אחד, תמצאו בו כמות אדירה של רעיונות, ותשוקה, וטירוף, ומחוות, ודמיון, ומקוריות, ואומץ, וחוצפה, ויומרה. אבל מצד שני, לא תמצאו בו שום דבר שמחזיק, מדביק ו/או מצדיק את קיומם של כל הרכיבים המבטיחים האלה יחד, על אותו מסך, באותו זמן כמו צ'ק על סכום אסטרונומי, שאין לו שום סיכוי לכיסוי. אז נכון, לכאורה קלי כתב סיפור שלם, ומאוד מורכב ועמוס פרטים, שאמור לספק לכם את כל המידע הדרוש. אבל בפועל, הסיפור הזה - כפי שהוא מועבר באמצעות ה"תסריט" שנכתב, וכפי שהוא נקלט במוחו של הצופה אחרי צפייה אחת - הוא לחלוטין לא קוהרנטי, ואפילו די פתטי. גם שתי צפיות לא יעזרו לכם, ובת'כלס, רק אחרי שתראו את הסרט שלוש פעמים לפחות, ותטרחו גם לקרוא את שלושת כרכי הקומיקס שקלי כתב כ"הקדמה" לסרט (בחיי, אני לא צוחק) תוכלו בכלל להתחיל להבין מה הוא מה, מי הוא מי, ולמה, ריבונו של עולם, למה. באופן די טרגי, גם אם תחליטו לעשות את כל מה שקלי מצפה מכם לעשות (והאמת, קשה לי לבין איך הוא היה כל כך בטוח שיהיה עוד מישהו, מלבד אמא שלו, שיבחר לעשות כדבר הזה), רוב הסיכויים שתגיעו למסקנה שהתשובות וההסברים שהוא מספק לכם לא ממש היו שווים את המאמץ. ואני מדבר מניסיון.
"סאות'לנד טיילס" מתרחש בעתיד הקרוב, ובשל הדחייה ביציאת הסרט, כבר בעצם מדובר בהווה כלומר בממש עכשיו. על הדקה הראשונה, פצצה גרעינית מחריבה את טקסס. ברקע, ג'אסטין טימברלייק מצטט באופן שגוי ומכוון שיר של ט.ס אליוט שמדבר על סוף העולם. כתוצאה מכך (מהפצצה הגרעינית, לא מהציטוט המתחכם של ג'אסטין) פורצת מלחמת העולם השלישית. המלחמה בעירק מתפשטת גם לסוריה ולצפון קוריאה, האינטרנט נמצא תחת פיקוח צמוד של מוסד ממשלתי דמוי "האח הגדול", ומחסור עולמי בדלק גורם לצבא האמריקאי לחפש מקורות של אנרגיה חלופית. למרבה המזל, מדען גרמני מטורף (וולאס שון, הקטנצ'יק מ"הנסיכה הקסומה") מוצא את הפתרון לכל הבעיות: בעזרת כוחו של האוקיינוס, הוא ממציא משהו שנקרא "קארמה נוזלית" (!). הבעיה היחידה היא שתהליך ההפקה של אותה "קארמה הנוזלית" גורם לקרע בציר החלל-זמן (!!), ועקב כך, תוך מספר ימים יגיע העולם לסיומו (!!!). ג'יזס קרייסט, נכון? כן, זה בדיוק מה שאני אמרתי.
למרבה המזל, בדיוק באותו זמן, בוקסר סנטרוס (דה רוק) - כוכב אקשן הוליוודי בעל קשרים פוליטיים שלקה לאחרונה במחלת השכחה כותב, יחד עם כוכבת פורנו דעתנית (שרה מישל גלר, "באפי קוטלת הערפדים"), תסריט לסרט אקשן הוליוודי שלגמרי במקרה מנבא באופן מדויק את האופן שבו יגיע העולם אל קיצו (כולל הקטע עם הקרע בציר החלל-זמן). אבל חכו, כי זה עוד לא הסוף. כדי להכין את עצמו לגילום התפקיד הראשי בסרט, סנטרוס חובר לשוטר גזען (שון ויליאם סקוט, "אמריקן פאי"). בשביל התחקיר, אתם יודעים. רק מה? מסתבר שהשוטר הגזען בכלל משתף פעולה עם המחתרת הניאו-מרקסיסטית (שגם חטפה את אחיו התאום, אבל אל תשאלו אותי למה, כי אני לא יודע, למרות שבסוף יש טוויסט שקשור לנושא), כאשר אלה מבקשים להפליל את סנטרוס ולסחוט את הקשרים הפוליטיים שלו על מנת להסיר את הפיקוח הצמוד מעל האינטרנט ולהביס את ה"אח הגדול". וכך זה ממשיך, וממשיך, ובשלב מסוים יכול להיות שכבר לא תהיו לגמרי בטוחים אם אתם צופים בסרט קולנוע, או בהמחשה ויזואלית של הזיות שחווה אדם עם חום מאוד גבוה.
מלכודת מוות תרבותית
הקונספירציות יוצאות משליטה, דמויות משנה שלא לגמרי ברור מה תרומתן לעלילה צצות לרגע כדי לבלבל את העניינים עוד יותר (כולל ג'אסטין טימברלייק, שצץ מדי פעם כדי לצטט פסוקים מתוך Revelations הספר האחרון בברית החדשה - וכדי לעשות קריוקי לשיר של הקילרס, וכריסטופר למברט- "איש הנצח" המקורי - שמסתובב כל הסרט באוטו גלידה), הסינתיסייזרים של מובי (שכתב את הפסקול) עובדים שעת נוספות כדי לשכנע אתכם שאתם נמצאים בסרט של דיוויד לינץ', והכל מתנקז לגרנד פינאלה שכוללת גברת שמנה ששרה את ההמנון האמריקאי (אותה גברת שמנה מ"מלהולנד דרייב", דרך אגב) וצפלין ענק שמתפוצץ בשמי לוס אנג'לס. אה, וגם המשיח מגיע.
שלא תבינו לא נכון: יש בתוך כל הבלגאן חסר הפשר הזה גם כמה רעיונות טובים (כמו הפתיחה, שמסבירה מה קרה בעולם בשנים האחרונות), ואפילו מתפלקים לקלי כמה סיקוונסים מוצלחים (כמו הסוף, עם הצפלין). אבל קטעים חביבים אלה, שבהחלט מזכירים לצופה מדוע קלי נחשב למישהו שכדאי לעקוב אחריו, מוטבעים באוקיינוס הקשקושים הקולנועי שנטווה סביבם, כאילו שאף אחד לא היה בנמצא כדי לסנן את החומרים, להזכיר לקלי שהוא ממש אינו דיוויד לינץ', ולהשליך לפח את כל מה שמפריע. ויש כאן כל כך הרבה דברים שמפריעים. הצורך האובססיבי במחוות ובציטוטים (לינץ', טרנטינו, שוורצנגר, קובריק, רוברט אולדריץ', ועוד, ועוד, ועוד), למשל. או, למשל, העובדה שכל שחקן שמלוהק בסרט הזה צריך להיות או אייקון של תרבות פופ שמגלמת תפקיד לא אופייני (הכוכבים הראשיים), או שחקן נשכח מהאייטיז (ג'ון לרוקט, ג'ון לוביץ, כריסטופר למברט, הקטנצ'יק מ"הנסיכה הקסומה") או בוגר של סאטרדיי נייט לייב. או, למשל, העובדה שלחלוטין לא ברור מתי הסרט רוצה שנצחק איתו, ומתי הוא מצפה שניקח אותו ברצינות (תאמינו לי, עדיף כבר לצחוק בשני המקרים).
עשר השנים האחרונות לקחו את הנרטיב הקולנועי למחוזות חדשים. התסריטים של "ספרות זולה", "ממנטו", "אהבה נושכת", "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ודומיהם השתוללו, ערבבו את הכרונולוגיה, ובלבלו את הקונבנציות, אך בתוך זאת גם הצליחו לדאוג לכך שהקהל יוכל לעמוד בקצב, ולהבין מה לעזאזל רוצים מחייו. דומה שקלי, במאמצו לקחת את הדברים צעד אחד קדימה, ולהטביע את חותמו, לא שם לב שהוא יורה לעצמו ברגל (ובקריירה). וסרטו, שבמובנים רבים עוסק בעומס היתר האינפורמטיבי בו שרוי העולם, ובמיזוג המוחלט בין תרבות גבוהה לנמוכה, ובין העיקר לתפל (מה שמקבל ביטוי במעמד הסלבריטאי לו זוכים כוכבי פורנו ושחקנים הוליוודיים), נופל בדיוק באותה מלכודת מוות תרבותית שאותה הוא מבקש לבקר. אז נכון, תמיד נחמד לראות שמישהו לוקח את הסיכון ומנסה לקחת את הדברים לשלב הבא. ונכון, זה לא שיש מישהו אחר שמנסה בכלל (ולא, ג'ייסון רייטמן ממש לא נחשב). אבל באותו זמן, גם די עצוב לראות שאותו מישהו כל כך מתלהב מעצמו שאפילו לא עולה על דעתו לרגע שמאמציו נכשלים באופן כה חרוץ.
אוקיי, אז שנסכם? הצפייה ב"סאות'לנד טיילס" היא אמנם לא בזבוז זמן מוחלט, אבל אם אתם רוצים לראות סרט שעוסק בנושאים מאוד דומים, בצורה הרבה יותר מבריקה ומספקת, ועם הרבה פחות רעש וצלצולים, צפו ב"Idiocracy", הסאטירה העתידנית הלא מוערכת דיה של מייק ג'אדג' ("ביוויס ובאטהד"). ג'אדג' אמנם לא מבקש להמציא מחדש את הגלגל, ואין בסרטו אפילו רפרנס תרבותי מתחכם אחד. אבל לפחות לאחר צפייה בו תכאב לכם הבטן מרוב צחוק. צפייה ב"סאות'לנד טיילס", לעומת זאת, רק תגרום לכם לכאב ראש (יותר מדי אינפורמציה!), לכאב לב (כשתחשבו כיצד קלי הצליח להפוך את עצמו, תוך מספר מועט של שנים, מ"ילד פלא" ל"אהבל מדופלם") ולצרבת. ואתם ממש לא צריכים אותי כדי לדעת מה עדיף לכם.