טורונטו, אבל לפנייך

כשהם נישאים על גל המחאה נגד המחווה לתל אביב ועל גל הסקרנות של הצלחת הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, שלושה סרטים הוצגו בבכורות עולמיות בפסטיבל הסרטים בטורונטו: "בנא" של ניב קליינר, "פובידיליה" של האחים יואב ודורון פז ו"קירות" של דני לרנר. רוב הסרטים הוצגו באולמות מפוצצים, עבור הצפייה בחלקם נעמדו צופים ומבקרים בתורים ארוכים. במציאות, המחאות וההתנגדות נשארו הרחק מאולמות הקולנוע והתנהלו בעיקר בתקשורת ובאקדמיה ולא חלחלו לאירועי הפסטיבל ממש.

בעוד המחווה לתל אביב נקראה "עיר לעיר", רוב הסרטים בהם צפיתי, באופן פרדוקסלי מתקיימים דווקא במיקרו-קוסמוס סגור, בדירות קטנות ובעיקר בתודעה של גיבורי הסרט. "בנא" של ניב קליינר מתרחש ברובו בדירה קטנה בתל אביב בה גרים אב (שמואל וילוז'ני) ובנו הסכיזופרן (מיכאל מושונוב) ו"פובידיליה", סרטם של האחים פז שמבוסס על רומן מאת יזהר הר-לב, ממוקם במרחב שבין הטלוויזיה למחשב ובמוחו המסויט של הגיבור (עופר שכטר).

בנא", סרטו הראשון של קליינר, הוא סרט קטן ואינטימי שממתמקד במארג היחסים העדין בין אב ובן אך מרחיב את הדיון ומכוון זרקור אל אוכלוסיות שחיות בשולי החברה הישראלית כמו עובדים זרים וחולי נפש. עמוס (וילוז'ני) מגדל לבדו את בנו החולה יוריק (מושונוב) ומנסה לגונן עליו בדיוק מפני אותו ארגון עבורו הוא עובד, בית חולים לחולי נפש, מהפחד שיתעללו בו שם. בתחילת הסרט לא ברור מה בדיוק עושה האב, האם הוא היטמן שנקרא לחסל אנשים ואם כך, כיצד המעורבות הרגשית והאמפתיות שלו לאנשים איתם הוא מתמודד מאפשרים לו לעשות זאת. ככל שעלילת הסרט מתקדמת אנו מתוודעים ליחסים המיוחדים שלו עם בנו, לניסיון הנואש להגן עליו מהעולם החיצוני המאיים. האיזון השברירי בין השניים ובנפשו של הבן משתבש כשלדירה מצטרפת עובדת זרה מהפיליפינים בשם בנא, אישה צעירה, עדינה ויפה שהנוכחות שלה גורמת לאינטימיות בדירה להפוך בהדרגה למלכודת. המשחק התמים עם הבן הופך במהרה לאלים והיא הופכת בעצם לבת ערובה בדירה.

המוזיקה המצוינת שיצר עדי גלברט ממחישה גם היא את הקו הדק בין טירוף ואלימות לילדותיות ומקרבת אותנו באפקטיביות לעולמן של הדמויות. סרטו הראשון של קליינר הוא הבטחה גדולה שממחישה את הכישרון, העדינות והמבע הקולנועי המיוחד שלו כיוצר. קליינר מצליח לא רק להוציא הופעות מצוינות משחקניו (כולל שחקני המשנה, כמו דפנה ארמוני), אלא גם להביא אל המסך דמויות המייצגות מיעוטים שבדרך כלל איננו רואים ולהראות לנו את העולם הפנימי שלהם ואת יחסי הכוחות בין החזק לחלש.

שלא כמו האינטימיות והעדינות של "בנא", "פובידיליה" הוא קאמפי ומצחיק ולעיתים קרובות מוגזם במכוון. "פובידיליה" היא מילה שלא קיימת המחברת את המונחים "פוביה" ו"אידיליה". שכטר שנראה בסרט כמו ילד קטן ופגיע, משחק מתכנת (ששמו לא נמסר לנו) הנלחם כדי ליצור לו עולם מושלם שיגן עליו מפני התקפי חרדה והפרעות מבחוץ. הוא אינו עוזב את דירתו והחיבור בין החוץ והפנים מתבטא בעיקר במערכת היחסים המוזרה שהוא מנהל עם דמות וירטואלית בשם ג'סיקה שמספקת שירותי מין אונליין ובסצנות הטלוויזיה שהוא מזפזפ ביניהן, כולן נוצרו במיוחד עבור הסרט והן מצחיקות וקינקיות במיוחד. הממלכה הקטנה של הגיבור שנפרשת בדירתו ועל מסכי הטלוויזיה והמחשב שלו מאוימת על ידי נציגת "פיפל מיטר" (אפרת בוימלד) שמתעקשת לחבר אותו לארגון שלה ולנהל איתו רומן (למרות הכרזותיו שהוא "לא מאמין בסקס זוגי"). מאוחר יותר המצב מחריף כאשר מתווך דירות קשיש שמכונה גראמפס (שלמה בר שביט) מיידע את הדייר האגורופוב על כוונת הבעלים לפנותו ולמכור את הדירה. העניינים מחריפים עם הכרזת המלחמה בין הדייר והמתווך ניצול השואה. כשהוא מכריז על עצמו כעל "לוחם ג'די שעבר לצד האפל", הגיבור מאבד בהדרגה את שפיות דעתו ונערך לקרב על ידי ביצור הדירה ואגירת קופסאות שימורים.

האחים פז מראים לנו את המחיר הכרוך בללכת רחוק מידי עם הפנטזיה וברור לנו שככל שהגיבור מבלה יותר זמן מול המסך ובתוך הקונכייה שלו, האחיזה שלו בשפיות נשמטת והוא אינו מסוגל להבדיל עוד בין הזיה למציאות. הסרט כתוב ומצולם היטב והדיאלוגים שנונים ומצחיקים. סצנות הטלוויזיה הן ההברקה האמיתית של הסרט והן מדגימות את שליטתם של האחים בז'אנרים רבים ובניואנסים שמקנים לכל אחד מהם את ייחודו. המכלול השלם של העוסקים במלאכה, בתוכו גם הארט המעניין, הופך את "פובידיליה" לממלכה אמיתית.