ב"ונוס בפרווה" משתתפים שני שחקנים בלבד, וזו לא הבעיה. אפשר לעשות הרבה עם שני שחקנים, ואפילו פחות. ממש עכשיו בבתי הקולנוע אפשר למצוא את "כח משיכה", שאיש לא יאשים אותו בהיותו לא-קולנועי, ואת "הכל אבוד" שמסתדר עם שחקן אחד בלבד. שני שחקנים זה די והותר.
גם צמצום בלוקיישנים הוא בסדר: אחרי ש"קבור" הוכיח שאפשר ליצור סרט מתח שלם בתוך ארון קבורה אחד, בוודאי שניתן ליצור סרט מרתק שטווח ההתרחשות שלו מכסה אולם תיאטרון שלם. העובדה שהסרט מבוסס על מחזה ורואים את זה עליו, גם היא לא הבעיה. סרטו הקודם של רומן פולנסקי, "אלוהי הקטל", היה גם הוא באופן מובהק מחזה מצולם: מספר קטן של דמויות בתוך חלל מוגדר אחד, ברצף זמן של שעה וחצי שבו הם עושים מעט מאוד מלבד לדבר זה עם זה. והוא היה קולנועי ומבדר מאוד.
הבעיה של "ונוס בפרווה", הסרט החדש של פולנסקי, היא לא המגבלות שלו. מה שמכשיל אותו הוא שזה המחזה הלא נכון, שמצולם לא נכון, עם השחקנים הלא נכונים.
בתוך אולם תיאטרון שומם, במאי (מתיא אמלריך) אורז את חפציו ומתכונן לעזוב, אחרי יום ארוך ומתסכל של אודישנים. הוא מנסה למצוא את השחקנית הנכונה למחזה החדש שלו עיבוד ל"ונוס בפרווה" של ליאופולד פון זאכר מאזוך, ספר משפיע כל כך שעד היום אנחנו מזכירים את המחבר בשמו בכל פעם שבה אנחנו מדברים על מאזוכיזם.
אל האולם נכנסת וונדה (עמנואל סנייה), שחקנית מתחילה, שעושה רושם של פרחה בורה ובכל זאת משכנעת אותו לבחון אותה לתפקיד, משוכנעת שהיא האחת והיחידה שאמורה לגלם את גיבורת הסרט. אפילו השם שלה זהה לזה של הגיבורה. מכאן הם ממשיכים קוראים את המחזה זה לזה, נכנסים ויוצאים מהתפקידים, ומעלים שאלות בנוגע למיניות ושליטה ומחזות פוסטמודרניסטיים המודעים לעצמם עד מאוד.
כאמור, מדובר במחזה. יותר מזה, מדובר במחזה שעוסק במחזה. במשך רוב הסרט אנחנו חוזים בשני אנשים על במה ושואלים את עצמנו למה בעצם אנחנו נמצאים באולם קולנוע ולא בתיאטרון הסמטה. פולנסקי לא נולד אתמול. הוא במאי שיודע היטב להשתמש במה שהקולנוע יכול להציע לו, אבל הפעם נראה שהוא פשוט לא בעניין. הוא מעוניין להקרין על המסך מחזה. האמצעים הקולנועיים המשוכללים בסרט הם ספוטלייט וצעיף צמר.
מי אנחנו שנייעץ לפולנסקי הגדול, אבל הנה רעיון: כדי להפוך את "ונוס בפרווה" לסרט, היה צריך להפוך את "ונוס בפרווה" לסרט. כלומר, את המחזה שבתוך המחזה. אילו הבמאי והשחקנית היו נמצאים באולפן הסרטה במקום על במת תיאטרון, זה היה פותח הרבה אפשרויות חדשות לדרכים שבהן הם מסתכלים זה על זה, אנחנו עליהם והם עלינו: מצלמות, תפאורות, מציאות מתחלפת. זה היה נותן משמעות לכך שהסרט הוא סרט.
עוד טעות שבה קשה שלא להאשים את פולנסקי היא שהוא ליהק לתפקיד הראשי את אשתו. אבל מה לעשות שעמנואל סנייה לא מתאימה לתפקיד. זה אולי מאוד לא נכון פוליטית לשפוט שחקנית על פי הופעתה החיצונית אלא אם אותה שחקנית אמורה לגלם לא פחות מאשר את ונוס, אלת האהבה, היופי והפיתוי.
סנייה, העטויה באיפור כבד ובגדי S&M, נראית מבוגרת מכדי להיות אמינה בתפקיד הפרחה שהיא מנסה להיות בתחילת הסרט, ולא משדרת את הסקס-אפיל האגרסיבי שהיא אמורה לתת בסצינות אחרות. היא לא מהפנטת כפי שהיא אמורה להיות. מתיא אמרליך לא רע, אבל לא מצליח להפוך את הדמות שלו במאי מלא בעצמו ומעצבן לדמות משכנעת ומעוררת סימפטיה מספיק כדי שנרצה לבלות איתו ורק איתו שעה וחצי.
המחזה שבלב הסרט עוסק בעצמו, מתפתל סביב עצמו ומנסה להתהפך ככל שסיפור עם שתי דמויות בלבד יכול. אולי זאת אשמת הסביבה הלא נכונה שבה הוא מוצג, יכול להיות שעל בימת תיאטרון אינטימי הוא היה פועל טוב יותר, אבל כאן המחזה נראה בעיקר כמו התחכמות לשם ההתחכמות. זה מגניב כשהדיאלוג מדלג בין שכבות המציאות שהוא מציג וכשמיטשטש הקו בין הדמויות במחזה לבין השחקנים שמגלמים אותם - כמו כשהשחקנית עוצרת את המחזה בכל פעם מחדש בכדי למחות על כך שהוא סקסיסטי - אבל כל הזמן כמעט ואפשר לראות את המחזאי ברקע, נותן לעצמו עוד צל"ש על כמה שהוא מתוחכם. ובסופו של דבר, אחרי כל הגלגולים האלה, הסרט לא יגיד לכם שום דבר עמוק במיוחד על היחסים בין נשים וגברים, או בין במאים ושחקניות, או בין שולטים ונשלטים. מלבד, אולי, העובדה שאם את שחקנית שמחפשת תפקידים, להתחתן עם במאי יהיה צעד בכיוון הנכון.