האיש מחכה

יש איש שיושב מול הים ומחכה.

בכל בוקר הוא קם ומכין לעצמו קפה טורקי בפינג'ן. הוא מכפתר את החולצה שלו ויוצא מהבית והולך מרחק שני רחובות מהבית אל חוף הים. הוא גר קרוב לחוף. מביתו הוא לא יכול לראות את הים אבל הוא יכול להריח. חוש הריח מחזיק מעמד היטב בתוך אפו הגדול והבשרני. זה יותר ממה שאפשר להגיד על הראייה והשמיעה.

בכל מזג אוויר הוא יוצא, בזרועו כיסא נוח מתקפל, ועושה את הדרך הקצרה. אם אין רוח ואין גשם, הוא קונה עיתון בקיוסק על החוף. "ידיעות אחרונות". אם אין רוח ואין גשם, הוא מגיע לנקודה שלו, פותח את כיסא הנוח, מתישב. מביט דקות ארוכות בשלד האונייה, נושם עמוקות, ופותח את העיתון. אם יש רוח או גשם, או שניהם, הוא יעשה אותו דבר, רק בלי העיתון.

גם כשהוא קורא את העיתון, מתעדכן באירועי היום הקודם בארץ ובעולם, בכל פעם שהוא מעביר עמוד, הוא עוצר רגע, מרים את עיניו, ובוחן את שלד האונייה. כשנחה דעתו שמצבו של השלד לא השתנה, הוא חוזר לשקוע בעיתון.

בשנים האחרונות הוא נוכח שיש בשנה יותר ימים ללא רוח וגשם, מאשר ימים שיש בהם רוח וגשם.

הוא היה על האונייה הזאת, שעכשיו היא שלד. הוא היה עליה בערב טביעתה. חבריו היו עליה איתו, וחלק מחבריו טבעו ומתו באותו הערב. הוא היה בהלם, מהאש, מהפיצוצים, מהחברים ההרוגים, הצורחים, הוא קפץ למים ושחה, לא ידע לאן, לא ידע איך, לא ידע למה, ולא היה אכפת לו. מבחינתו זו היתה יכולה שחייה ללב הים, שבסיומה יתושו כוחותיו והוא ימות מהתייבשות, אפיסת כוחות או כרישים. זה לא שינה לו. אבל הוא הגיע לחוף תוך דקות, מצפן קוסמי הטיל עליו את חסותו וכיוון אותו, בדרך הקצרה ביותר, אל החוף. וכאן נשאר כל חייו. את הדירה רכש כדי שיוכל להישאר בטווח עין מהשלד ולראות אותו מדי יום לשארית חייו. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו דירה על קו החוף, אבל הוא במרחק שני רחובות ממנו, והוא יכול להריח את הים מחדר השינה שלו.

יותר מחמישים שנה עברו מאז, והוא ממשיך לבוא בכל יום. כל יום. כל יום.

הוא לא יודע כמה מניצולי הספינה עדיין בחיים. יש אלף חדש, שמעולם לא חשב שיזכה לראות. הוא כבר לא שייך. הוא זוכה לטעום מהאלף הזה כחסד קטן, כהצצה חטופה לעולם שלא שייך לו והוא אינו חלק ממנו. אחד אחרי השני נפטרו הניצולים והוא אולי האחרון. האדם החי האחרון שהיה על הספינה הזאת – השלד שעדיין תקוע במים, קילומטר או שניים מהחוף – כשהיתה עדיין ספינה, כשהיו עליה חיים. הוא האחרון שיודע על המטען שיש בתוכה, התחמושת, כלי הנשק והפצצות ואבק השריפה.

היו אחרים שידעו, והיו דיבורים, מזמן, לפני עשרות שנים, לגרור אותה ללב ים, או לפוצץ אותה באופן מבוקר. הוא שמע את הדיבורים וקיבל עדכון על הדיונים, ושום דבר לא קרה. מבצע יקר מדי, מסוכן מדי, מסובך. הוא מגיע בכל בוקר ומחכה. שאיזו תנועה קטנה של הים, של האדמה מתחתיו, או של הזמן המחליד והמאכל יגרמו לתזוזה, נפילה, הצתה, בערה, פיצוץ. זה יקרה מתישהו. זה יקרה.

בשתים-עשרה בדיוק הוא קם, מקפל את כיסא הנוח שלו וחוזר לביתו לאכול.
ואם הספינה תתפוצץ בשעות הלילה? או אחר הצהריים או בערב? ואם לא תתפוצץ כלל?
היא תתפוצץ. זה יקרה. בשעות הבוקר. בזמן שהוא ישב מולה. בימי חייו. הוא משוכנע.