פלוטר

בבית התה הקטן, בסופו של יום טיול נחמד בכפר גלילי עתיק, השארתי גוש צואה צף בשירותי הגברים, וזה היה רק הראשון בשרשרת אירועים ביזארית ששינתה כליל את מהלכו של היום הפסטורלי והנעים שעברתי בחברת אשתי דנה, ובחברת ידידינו הטובים, שרית ואיתמר. טיילנו בכבישים מרוצפים ועתיקים, טיפסנו במדרגות צרות למגדלי תצפית, הלכנו לאורך נחל ושדות, בחנו פסיפסים.

גוש הצואה היה גדול, אך האשמה היתה במערכת הורדת המים של שירותי בית התה. יכולתי לחכות שהניאגרה תתמלא, אך החלטתי לא לעשות כן. מה אכפת לי בעצם, חשבתי. לא לקחתי בחשבון שאיתמר יגיד ברגע שאחזור לשולחן, "אוי, טוב שחזרת, אני מת ללכת לשם". בשלב הזה יכולתי לקחת אותו הצידה וללחוש לו משהו, או לבקש ממנו לחכות רגע ולמהר לחדרון השירותים לניסיון הורדה נוסף, אך בחרתי לא לעשות כלום.

בזמן שאיתמר היה בשירותים, הבנתי שבתוך סערת ההחלטה על עתיד הגוש, שכחתי לשטוף את ידי ועקב ניגוב לא יעיל, נמרחה קצת צואה על כרית כף ידי. החלק הזה הפיץ עכשיו ריח לא נעים בשולחן ומבטים זועמים מצד דנה. היא העבירה לי מטלית 'פרש-וואנס' ושרית הפנתה את מבטה, וניגבתי בדיסקרטיות.

מה שלא שמתי לב אליו, ואת זה סיפרה לי דנה אחר כך, כשניתחנו את האירועים בבית, היתה השתיקה המתוחה סביב השולחן עוד לפני פרשיית הצואה. ולכן, מה שקרה מרגע שאיתמר חזר לשולחן, ותקע בי מבט שפירשתי כנגעל ומאשים בעת ובעונה אחת, הפתיע אותי לאין שיעור.

איתמר הוא סוכן ביטוח שמוכר ביטוח רפואי מתקדם. שרית היא חברה טובה של אשתי דנה, אבל אני הכרתי את שרית לפני שהכרתי את דנה. למעשה, דרך שרית הכרתי את דנה, ולא להפך.

איתמר התיישב. שתקנו כמה רגעים. אני שתיתי תה ואכלתי פאי תפוחים ואוכמניות עם קצפת. שרית אכלה עוגת פסיפלורה ושתתה תה ספירמינט. דנה שתתה תה אשכולית אדומה. איתמר שתה קפה. המלצריות התחילו לסדר את בית הקפה לקראת סגירה. איתמר הצית סיגריה. התחלנו לדבר קצת על הבחירות לנשיאות בארצות הברית. אז השיחה גוועה.

בשלב מסוים שמתי לב ששרית מתייפחת. היא השפילה את מבטה אל תה הספירמינט שלה והרעידה את כתפיה. טיפה זלגה לתוך התה. איתמר הקשיח את כתפיו ווריד בלט במצחו. דנה ואני הבטנו זה בזו, וניהלנו דיון טלפתי בסוגיה מה קורה ומה נעשה. דנה שלחה יד והניחה אותה על ידה של שרית מעבר לשולחן.

"טוב, אני לא יכול יותר", אמר איתמר. ההתייפחויות של שרית התגברו מעט, אך היא לא זזה ממקומה. "אני מצטער שאני עושה את זה ככה, וכאן, אבל את לא משאירה לי ברירה". הוא הוריד מאצבעו את טבעת הנישואין והטיל אותה למאפרה. היא הצטלטלה כנגד הזכוכית פעמיים, שלוש, עד שהתמקמה בין האפר לבדלים. הוא קם, הוציא את הארנק שלו מהתיק המשותף שסחב כל היום, ותחב אותו בכיסו. הוא אמר, "היה יום נעים", ויצא מבית הקפה.

החזרנו את שרית לבית אימה במכונית שלנו. היא לא אמרה כלום כל הדרך. הם בכלל התחתנו רק כי היא נכנסה להריון. חודש אחרי החתונה היא הפילה את העובר באופן טבעי, אבל לא היה נעים להם להודות – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה – שהחתונה היתה רק בגלל ההריון, והם נשארו יחד. אני מאמין שהיא בגדה בו בכל מקרה. כשהיתה חברה שלי היא בגדה בי חופשי. אבל בכל זאת, לא נעים.