פרק ראשון: "טיסת יום"

הג'ט לג מעיר אותה בארבע בבוקר. זמן מה הכרתה מעורפלת, איפה היא? כך זה תמיד, יומיים מהטיסה עד שהיא מתאזנת. ב?חזרה זה לוקח שבוע. בעד החלון הירח מכסיף את השלג שנערם בלילה על הפרוור הרגוע של בולטימור, שחלקות יער נדיבות מפרידות בין בתיו. ענפיהם הקרחים של שלדי העצים המתפתלים בחושך נדמים לה כהקפאה של תמונה מסרט אימה. כשהיא מאמצת את עיניה צצים מתוך האפלה שני צבאים שנדחקים כתף אל כתף, חוטמיהם נוברים בשאריות עלים ששרדו את הסתיו. היא חוזרת למיטה, מתחפרת תחת השמיכות במאמץ נואל להשיב לה את השינה, ונכנעת. אירועי היממה שחלפה ממילא לא יניחו לה, והמאבק על שלוות נפש משול לניסיון לתפוס, בשתי ידיים חשופות, צלופח שמתפתל בין האלמוגים.

למרות החימום העודף היא מעלה סוודר על כתפיה, מתיישבת על השטיח שלמרגלות המיטה ועורמת לצדה את המכתבים שהביאה עמה מהארץ. גם לקרוא היא לא יכולה, האותיות מרצדות מול עיניה והיא שוב מוותרת. דברים רבים כל כך רצתה לומר לו ונרתעה, שומרת נפשה, מגנה על שאריות כבודה שנשחק עד דק בטיסה הזאת. זמן מה היא יושבת ובוהה במעטפות הישנות, קרני הירח החודרות בעד הווילון חושפות את שקיפותן, ולרגע נדמה לה שאם אך תיגע בהן עוד פעם אחת, יתפוררו. חיוך עייף מתנחל בלחייה. לא רק עליו לא ידעה דבר, גם על עצמה, מיס-עולם בפ??ש?רות, מומחית בסיפורי עבר נוחים לאוזן. היא מחטטת במגרות שולחן העבודה של אחותה, מחפשת כלי כתיבה. אם רק תצליח לפרק למילים את שלא נאמר, תוכל לסתום את הגולל, כן, רק עוד מכתב אחד, אחרון, ויונח לו לעברה. שעה ארוכה היא משרבטת משפטים על ניירות, מריקה אליהם את כל מה שכשלה להבהיר, את כל מה שסוף-סוף הבינה, מוחקת וכותבת פעם ועוד פעם. הגרסה החמישית כמעט משביעה את רצונה.

אחר כך היא לובשת את מעיל החורף שאיריס משאילה לה בכל אחד מביקוריה, תוהה מדוע אחותה זקוקה לכמות מעילים שיכולה לחמם חמש משפחות בארץ, ויוצאת אל היער. ערפילי הבוקר צובעים בסגול את השמיים, עשן מנומנם מסתלסל מארובות הבתים שהאד סובב אותם כמו גדר תיל, ציפורים ראשונות מנערות כנפיים שמוטות שפתיתי קרח דבקו בהן בלילה. בקרוב תעלה השמש וקרניה ישתרגו בין העצים העירומים.
מכת כפור נוחתת על אצבעות ידיה, שוב שכחה את הכפפות, והרוח דוחקת אל פניה רסיסי קרח בשעה שצעדיה חורצים בשלג טביעות-רגל ספוגיות. בהגיעה אל קרחת היער היא נעצרת על שפת אגם קטן, מעין בריכה פראית שחברבורות של קרח מנמרות אותה, מוציאה את המכתב מהכיס, וקורעת אותו לאט, לאט, לפיסות קטנטנות. המילים מתפזרות על המים. דומה שצינה גדולה עומדת בחללו של עולם.

בעד חלון האוטובוס, בדרך למטוס, מציצה נטע בשמיים החיוורים שקרעי מוך אפרפרים משייטים בהם, ומביניהם מגיחות מדי פעם צלליות ענק של מטוסים ממריאים ונוחתים. להרף עין היא רואה את פניו של יניר בין העננים, מוארים בחיוך הנבוך שנחבא בין שני חריצים ארוכים, ושפתיו לוחשות שירה.
עד אמריקה ירדוף אותה?
יצאו באיחור, כרגיל. כביש החוף היה דחוס לעייפה בתנועה עצבנית שהזדחלה פגוש אל פגוש. רק עמוס, בעלה, היה רגוע, מחלק הוראות לאלמונים בשני מכשירי טלפון ניידים, תנועות ידיו התזזיתיות סותרות את קולו השקט. יש לו כישרון נדיר לחלק פקודות, ואין דבר שמשמח אותו יותר ממצבי משבר. בזה אחר זה הוא מייצר אותם במו ידיו, כדי שיוכל לשנס את כישוריו ולהוכיח לכולם מיהו האדריכל המוצלח ביותר באזור חיפה והקריות. גם המשבר הזה היה מיותר, אלמלא התעקש כי די בשעה וחצי כדי להגיע מטבעון לשדה התעופה בשעות הבוקר הפקוקות.

ואף כי נפרדו לפני שעה ויותר, קולו של עמוס ממשיך לנסר במוחה בעוד אצבעותיה בוחשות בתלתלי הברונזה שלכל אחד מהם חיים משלו, ועיניה נודדות. היא אוהבת חורף, אפילו תל-אביב המאובקת טובלת בקצת נחמה בעונה זו של השנה. משני צידי מסלול ההמראה מתפרעים מרחבי קוצים שהוריקו, ופה ושם אף מבצבצים גושי פרגים, חרציות, פרחי חרדל צהובים. ריח הדלק הסילוני מקרקע את שברי המחשבות שהתעופפו. מה הניע אותה להסכים לטיסת יום? הן גם בלילה אינה מצליחה לישון בטיסות, ועתה יהיה עליה לספור את הדקות עד שיחלפו השעות, ובאור היום המלא יוכלו כל נוסעי המטוס לראות בקלקלתה. מזל שהביאה ארבעה ספרים וברגע האחרון זרקה אל תיק הצד, שמשקלו כמשקלה, גם שתי חפיסות שוקולד, ואת האסופה המרוטה של לאה גולדברג, צידת חירום לכל צרה ופגע. תמיד היא גוררת עמה לטיסות מספר מופרז של ספרים, כאילו חובה עליה להשלים את כל מה שלא קראה בשנה שחלפה. היא מגניבה מבט בשותפיה לטיסה שנדחקים לצדה באוטובוס, כולם זרים, ורגיעה ברוכה, מלווה באימה המוכרת, משתלטת עליה.

שנה שלמה ציפתה לחופשה הזו. לבד, אצל איריס, אחותה שבבולטימור. שבועיים של מרחק מהיקרים לה מכל, שבועיים שאיש לא ייכנס לה לוורידים לא יחכה לתגובה, לא יתבע לעצמו את זמנה, מרצה, נפשה, מחשבותיה, חלומותיה, כוחותיה, רגשותיה, או גופה. רק היא, ואיריס, באותו פרק זמן בשנה כאשר ג'פרי, גיסה, יוצא לעסקיו בדרום אמריקה ואחותה נשארת לבדה בבית הגדול והריק. כך כולם מרוצים. בריחתה שלה ממלאת את בדידותה של איריס וג'פרי ממריא במצפון נקי. רק ביומיים האחרונים הוא מגיע, הצנון המיובש של אחותה, מנהלו של עסק משפחתי משגשג לחומרי בניין, שעד כה לא עמדה על סוד הקשר ביניהם. לא אחת תהתה מה ארוכה הדרך שעשתה איריס מהציונות-סוציאליזם-ואחוות-עמים של נעוריהן בקיבוץ, אל חיקה הקריר, המנוכר וצר העין, של בורגנות הפרוורים בחוף המזרחי. האומנם רק בגלל מה שקרה אז? זו סיבה להתפשר על הכול? ורגשה מוזרה מתהפכת בה. אחרי העימות שהטיל צל על מפגשיהן כל השנים ויצא סוף-סוף אל אוויר העולם בסתיו האחרון, מה דמות תהיה לפגישתן הקרובה? הכול כל כך מסובך, מוטב לחזור אל ג'פרי, שעליו נכתב הפסוק "אין רע בלי טוב", כן, חסרונותיו הם גם יתרונותיו - הוא איננו כופה על סביבתו את השממה של עולמו, הוא סוגד לרעייתו ומעניק לה את כל החופש שבעולם, וכשנטע מגיעה הוא מתנדף. החופש המושלם.

ההחלטה נפלה ברגע האחרון. תמיד היא מחליטה ברגע האחרון. דוחה את סבב ההתנצחויות עם עמוס, שאיננו מבין מה מניע אותה לרוץ כל חורף לבולטימור ולבזבז את מעט ימי החופשה שלה על בילוי עם אחותה, שאותה הוא מעולם לא הצליח לחבב, אם זו ממילא מגיעה הנה כל סתיו. היה מצטרף אליה, לו לפחות היה אפשר לעשות שם סקי. אבל אחרי שרגלה נשברה לפני חמש שנים בעת חופשה בשוויץ, נאחזה בנכותה המדומה כדי לתרץ את הוויתור על חרדת המוות שהפילה עליה העלייה האיטית במעלית, ועוד יותר מכך, העמידה על ראש ההר, צופה אל המדרון התלול והחלקלק שמעולם לא זיהתה בזמן את מהמורותיו, יודעת שאין מוצא - הדרך היחידה לרדת בו היא להחליק על רגליה שמרחפות מאימה ומקור. מאז אותה תאונה מבורכת נשאה באורך רוח, כמעט בחיבה, את עקיצותיהם של בני ביתה, ובלבד שלא תצטרך לשוב אל הפסטורליה הלבנה, המצמיתה. כן, התקופה המאושרת השנייה בשנה היא השבוע שהם נוסעים לסקי, והיא נשארת לבדה בבית. היא והחתולה והכלבה, ומשפחת התוכים הפראיים שהתנחלה לפני שנתיים על עץ האלון העתיק שבגינה.

חרדת הגבהים ליוותה אותה מילדותה, ואך בקושי עלה בידה להסתירה בכל פעם שעמדה מעל תהום. כל תהום. על גג האסם בקיבוץ, בקצה הצוק שעל ההר, על שפת הקניון בנגב בטיול של התנועה, ואפילו בפינת הרחוב בטבעון, במורד הוואדי הצופה אל המפרץ הכחול שאד של כימיקלים מרחף מעליו בדרך קבע, מתעתע בשלוות הבריאות המדומה של עיירת מגוריה. ובטיסות כמובן. וכמו בכל שנה, גם הפעם כמעט ביטלה את חופשתה בלילה שעבר אחרי שקפץ עליה רוגזו של פחד הטיסה. בשנים האחרונות הלך זה והחריף עד שהתגבש לכדי נוהל קבוע. יומיים לפני היא חולה מרוב חרדה, ואל כבש המטוס היא מגיעה מפוצצת מכדורי הרגעה מכל סוג ומין שרשם לה רופא המשפחה בחיוך מבודח. ברגע ההמראה אוחז בה השיתוק, ועד שהמטוס מתיישר היא מתחפרת מתחת לשמיכה, פיה יבש ולשונה מחוספסת, גופה לבוש זיעה והיא מתגרדת עד כאב. בתוך ראשה מתנחלת סחרחורת והוא מאיים להתפקע מאלפי כדורי פינג-פונג שמתדפקים על דפנותיו כמו היה מכונת-לוטו. בשנים האחרונות אף החלה להציק לדיילות בשאלות על בטיחות הטיסה, מדווחת להן על רשרושים חשודים במנוע, מפגינה מומחיות מרשימה בצליליה של ציפור הברזל הענקית. למזלה, ברוב המקרים הצוות מודע לתופעה ומרוב רחמים הוא משפחתה בשתים-עשרה השעות הבאות, בתקווה המופרכת שאמפטיה תעזור. לא אחת אף הוזמנה לתא הטייס, בהנחה שאם תראה את המיכשור המשוכלל תנוח דעתה.

עם השנים הייתה להיסטוריונית של תאונות טיס. כך, הבחירה באל-על נולדה מתוך שיקול דעת מעמיק. אחרי ששיננה את כל הרשימה שמצאה בספרייה העירונית ולאחר חקירה ודרישה באינטרנט, הוחלט כי ההיסטוריה של החברה מעידה על מספר מועט יחסית של תאונות קטלניות, אם לא סופרים את חטיפות המטוסים. וזאת אף על פי שגם במטוס שלה פגע טיל מעל שמי בולגריה בשנת 1955, ובאפריל 1991 התרסק לה מטוס מטען מעל אמסטרדם עקב תקלה במנוע. מה שבטוח הוא כי בסוויסאייר לעולם לא תטוס. מערכת הבידור המתוחכמת שלהם גרמה פעם לשריפה בקוקפיט, הטייסים נחנקו למוות משאיפת עשן, ומטוס נוסעים שלם עלה בלהבות והתרסק. פעמים אין ספור דמיינה לעצמה את הזוועה שאחזה בנוסעי הטיסה ההיא בעת הצלילה הארוכה מטה, דקה ועוד דקה, שנייה ועוד שנייה, גולשים מגובה של שלושים וחמישה אלף רגל עד לאדמה, לפגישה עם הנורא מכל. מה עבר במוחם באותם רגעים שגופם התאדה מבעתה? האם אחזו במסעדי המושבים וצרחו את נשמתם? נפרדו מיקיריהם ופרטו לפרוטות את חייהם? ספרו את החמצותיהם וקיללו את יומם? הצטערו על כל האהבות שחמקו ועל כל מילות החיבה שנכלאו בפיהם? ואולי סתם מתו מפחד, פשוטו כמשמעו, זמן רב לפני שנפוצו לכל רוח ב?רגע שבו גוש הפלדה הבוער נחבט בשאגה אל צלע ההר.