פרק ראשון: בעיני לוצ'יה

אם יש דבר שאני בקיאה בו, הרי הוא אהבה. זה נראה אולי דבר של מה-בכך, אבל אני גאה בו. למדתי לאהוב כשם שכלב תועה לומד לשחות: כיוון שהוכנס לתוך שק עם שאר הגורים והושלך אל נהר גועש.

אני הגור שהצליח להיחלץ כנגד כל הסיכויים. בעוד יללות אח?י הטובעים מוסיפות להדהד באוזני, למדתי לאהוב ויהי-מה.
לא ירדתי למצולות.

הגעתי לחוף מבטחים.

אני אוהבת.

אחרים נושאים את יגונם בלבם. באין רואה הוא מכרסם בהם. אני נושאת את יגוני בגלוי, ואיש אינו יכול להתעלם ממנו, וזו ישועתי.

בערב ההוא, שהכול התגלה בו באור חדש, הייתי אמורה לסעוד כמדי יום חמישי בחברת מר ג?'יימיסו?ן, סוחר העורות והטבק. ולאחר הסעודה אולי היינו יוצאים לרקוד. אלא שהתקף פו?דגרה הכריע את ידידי. כיוון שנאלץ לבטל את פגישתנו, החלטתי לבקר בתאי בתיאטרון.

אל תטעה בי, מאז ומעולם חייתי בצמצום. מיום שפקד אותי האסון ונסחפתי בזרם החיים, נעשיתי חסכנית. זה היה הכרחי, שכן תקופה ארוכה לא ידעתי מה י?לד יום. אם אזכה לאכול. אם יהיה מי שידאג לצרכ?י. אם אפול קורבן לאלימות ואמלט שוב על נפשי. וגם כשכבר רכשתי לי מעמד באמסטרדם, התאמתי תמיד את לבושי ל?מה שהסביבה ציפתה ממני, וכמובן גם לדרישות המקצוע שלי. מעולם לא הרשיתי לעצמי ליהנות ממותרות. וגם לא השתוקקתי להן. ואולם בשנים האחרונות פינקתי את עצמי בדבר אחד: מקום קבוע בתא בתיאטרון הצרפתי שבאו?ב?ר?טו?ם. ביקרתי בו ככל שהתאפשר לי.

אל המקום ההוא עשיתי את דרכי באותו ערב של אמצע אוקטובר. כהרגלי, שכרתי את שירותיו של בעל סירה קטנה אך נקייה. האוויר היה צונן. הקור בתעלות אמסטרדם אינו דומה כלל לקור בתעלות ונציה. הוא מקדים אותו בחודשים אחדים, מעמיק ממנו לחדור לגוף ונוטה להתיישב בעצמות ולאו דווקא בר?יאות. ובכל זאת אני מעדיפה סירה על פני כרכרה. האנשים על הרציף לא נותנים את דעתם על מי ששט בתעלה. הם מרוכזים בשיחתם. אני יכולה לחמוק ממבטיהם ובו בזמן להתבונן בהם כאוות נפשי. וכך אמנם נהגתי בערב ההוא, ולא לשם ההנאה בלבד, אלא גם לטובת המקצוע שלי.

בעיקול של ה?ר?נח?ראכ?ט הבחנתי בשני גברים. אחד מהם לא היה זר לי: יאן ר?ייח?ר?ב?ו?ס, סוחר בבורסה של אמסטרדם, אלמן נעים הליכות, נמרץ ובנוי לתלפיות, וצנוע בדרישותיו. את חברו לא הכרתי. היתה לו חזו?ת כהה. היתה לו צדודית מרשימה, והיא שמשכה מיד את תשומת לבי. מראהו ריגש אותי, ולא הבנתי מדוע. ביקשתי מבעל הסירה להאיץ את חתירתו כדי שנדביק את קצב ההליכה של השניים. בחנתי את הגבר האלמוני. פניו היו סגלגלות, ועל ראשו פאה בלונדית שהחמיאה לו. הוא לא היה נאה במיוחד, ובכל זאת עורר מיד את תשוקתי באופן שלא ידעתי עד אז.

זה הציק לי.

אני היא שמעוררת תשוקה תמיד.

ממילא הוא רזה מדי, החלטתי בסופו של דבר. ונוסף על כך היה לבוש על פי מיטב האופנה הפריזאית, במכנסי ברך עשויים בד משי צהוב, שחשפו את הגרביים ושיוו לו מראה מגוחך במזג האוויר הסגרירי. איבדתי עניין והפניתי את מבטי אל שאר העוברים ושבים. בשעה שאנחנו חלפנו מתחת לליידס?ב??ריך, רייח?ר?ב?ו?ס וחברו חצו את הגשר, והצלחתי לקלוט כמה מילים. הם שוחחו בצרפתית, זה בדיבור שוטף וזה בקושי. קולו של הצרפתי נעם לי. ביקשתי מבעל הסירה לעצור מתחת לקשתות הגשר. המת?נו בצל עד שנעלמו השניים.

עובדה היא שהמחשוף שלי היה נועז עד כדי חוצפה; ועובדה היא שאינני טלית שכולה תכלת; עובדה היא שבערב ההוא לא הצטיינתי במחשבות נשגבות; ושאני לא מאותן נשים שכוח עליון יבזבז עליהן רגע אחד מיותר; שאם לא כן יכולתי לחשוב שאלוהים בכבודו ובעצמו - ושמא השטן דווקא - מצא לנכון להשתעשע על חשבוני. צירוף מקרים שכזה! לו? רק התאפשר לנו להציץ אל מאחורי הקלעים של חיינו ולראות מפעם לפעם מה צופן לנו העתיד. אף שהגורל מתעתע בי זה שנים רבות, לא הייתי מוכנה למה שעמד לקרות. כל אותה העת עמדתי על המשמר. והנה, כשחשבתי שהחיים כבר חדלו לשחק בי ודחקו אותי לשוליים מרוב שעמום, הם חוזרים פתאום ותופסים אותי במלוא הכוח בגרון.
הפעם אין לי בר?רה אלא להאמין שמאחורי אסונות גדולים מסתתרת לפעמים כוונה. כלומר, יש טעם לשרוד. את ההוכחה לכך קיבלתי. או, על כל פנים... עמדתי לקבל אותה, בעזרת האל.

כהרגלי, התיישבתי במקומי הקבוע רגעים אחדים לאחר תחילת המופע, מתוך התחשבות ברגשות הקהל. בערב ההוא הוצגה אופרה חדשה יחסית, פרי עטו של מלחין מהעיר ג?ר?נו?ב??ל, המבוססת על מחזה פסטורלי עתיק. את רוב התפקידים גילמו זמרי הבית. חביבי הקהל התקבלו בתשואות. זמרת הסופרן שבתפקיד הראשי, רועת הצאן, זכתה להצלחה מסחררת על בימות אירופה.

באמצע המערכה הראשונה דפק יאן רייח?ר?ב?ו?ס על דלת תאי.
"איזו הפתעה," אמרתי. "לא היה עולה על דעתי שאתה חובב את אמנות הבימה. לא זכור לי שנפגשנו אי-פעם במקום הזה."
הוא היה מנומס מכדי להראות את מבוכתו מהשיחה בינינו, ועם זאת נזהר שלא להיחשף בחברתי לעיני הצופים היושבים באולם. אני רגילה לזה. לא נעלבתי, ולא נטרתי לו.

"אני מוד?ה שהמוזיקה מצועצעת מדי לטעמי. אבל מה אני מבין במוזיקה? לא, אני כאן עם אורח, ידיד מצרפת. הוא הגיע לעירנו בשליחות משרד האוצר הצרפתי, והוא עומד על כך שנבקר מדי ערב בתיאטרון, כמנהגו בפריז. ישבנו למטה, ליד התזמורת..."
רייחרבוס זז מעט הצידה. מאחוריו עמד אורחו, והוא הציג אותו בתואר "האביר ד?ה ס?נ?גאל?ט". "את המקומות ליד התזמורת מכרו לנו בהבטחה שאין מקום טוב מהם לצפות ממנו במופע," אמר האיש בצרפתית. הוא קד קידה ונשק לידי. "אבל איש לא הזהיר אותנו שהמראה המלבב ביותר הערב אינו על הבימה."

כבר יצא לי לשמוע כל מה שגבר יכול להשמיע באוזני אישה. דברי חנופה על המראה החיצוני שלי מעוררים בי עצבות תמיד, בייחוד בפגישת היכרות. המתחנפים נשמעים כאילו מלכתחילה הם כבר עייפים ממחויבותם. הם מבקשים להשיג מטרה שהם לא מאמינים בה. הם כבדים כמו סוסי משא שאומנו למופע לוליינות. נשים רבות חיות בשביל המחמאות. אני מעדיפה לחיות בלעדיהן. אבל איך גבר יבין זאת? הלוא כל כוונתו לשמח אותנו.

ברוב אדיבות הזמנתי את האדונים להצטרף אלי בתאי. יאן מצא לו מסתור מאחורי הווילון, ואילו ס?נ?גאל?ט צעד קדימה בלי בושה. הוא ניצב מלפנים, חשוף למבטי היושבים באולם. המשי הצהוב של חליפתו הראוותנית זהר כאילו כל הנרות הדולקים על קדמת הבימה משתקפים בו.

הוא לא התיישב אלא לאחר שווידא שכל העיניים מופנות אלינו, ובהפגנתיות קירב את מושבו אל מושבי. לכך היו שני הסברים אפשריים: שי?אן לא סיפר לו עלי דבר, או שהוא סיפר לו הכול, והאביר לא חשש מכלום. בין כך ובין כך החלטתי לחבב אותו.
להמשך הארי?ה האזנו בדממה. כל אותה העת חשתי את מבטיו של סנגאלט המופנים אלי. הוא התאמץ לגלות את תווי פנ?י מבעד למלמלה ששימשה לי כרעלה. ידעתי שהוא מתאמץ לשווא, ועם זאת באתי במבוכה. השתדלתי לשלוט בנשימותי, שמא אסגיר את התרגשותי. עיניו, גדולות ושחורות תחת עפעפיים כבדים, לא משו מעלי, רגע סוקרות את גופי ורגע מבקשות ללכוד את מבטי.

בזמן ההפסקה, כשדלקו הנרות בנברשות הגדולות, זזתי הצידה כדי להישאר בצל. האביר סיפר שהוא שוהה באכסניית "כוכב המזרח", בפינת ד?ה נ?ס - קו?יפ??ר?ס?ט?ך. על שליחותו אמר שבא לאמסטרדם למכור איגרות חוב ממשלתיות שערכן ירד בשוק המקומי, וזאת כדי לחלץ את צרפת ממצבה? הפיננסי הרעוע בעקבות המלחמה. כל אותה העת התאמץ לקלוט את הבעת פנ?י. לשווא. אחר כך שאל את השאלה שאיש עדיין לא העז לשאול אותי בדרך זו; אם יורשה לו, בתמורה לידידותו, להביט בפנ?י. מן הסתם לא היה רגיל שאישה משיבה לו בסירוב, שכן הוא חזר שנית על בקשתו, הפעם בלשון מעודנת פחות. לבסוף שאל בלי כחל וסרק מדוע איני מספקת את סקרנותו.

"מי שמחזיק ברשותו תכשיט יקר ערך," אמרתי, "אינו מציג אותו לראווה לכל דכפין, לא כן?"

"את צודקת. אני הייתי מחביא אותו."

"כך בדיוק אני שומרת על עצמי, אדוני. מכל משמר."

מיום שגמרתי אומר לעטות רעלה, נדהמתי מהשפעתה על הגברים. יותר מכול הגבר רוצה את מה שנשלל ממנו. הוא נמשך אחר מה שאינו בהישג ידו. הוא מעדיף את הדבר המוטל בספק על פני הדבר הבטוח.

"תכשיט זה שאת מחביאה הוא בוודאי יחיד במינו," אמר מושיעה? של צרפת בפנים חמוצות, ומבטו משוטט חסר בושה על צווארי החשוף. "הלוא את שאר תכשיטייך אינך חוששת להציג לכל דכפין."

"מוטב שתוותר, אדוני," אמרתי. "אין לך סיכוי במערכה הזאת."
הוספתי להתגרות בו עוד רגעים אחדים, עד שהשתתק פתאום והעמיד פנים שכל תשומת לבו נתונה לנגנים שחזרו ותפסו את מקומם. כדי שלא יאבד תקווה, הנחתי את מניפתי פתוחה לפניו על גבי המעקה. אין איש ברחבי אירופה שלא יבין את הסימן הזה.

שנים ארוכות הורגלתי לראות את עצמי מבעד לעיניהם של אחרים. הערכתי את עצמי על פי התגובות שעוררתי. המבטים שזכיתי להם הם שהגדירו אותי. יום אחד עלה על דעתי להסתתר מפניהם.

תחילה כיסיתי את פנ?י רק בצאתי מהבית. הגבולות שיצרתי בדרך זו הקנו לי תחושת חירות שלא ידעתי כמוה מאז שחר ילדותי. נולדתי מחדש. כל זמן שהסובבים אותי אינם רואים אותי, איני מביטה בעצמי. כיוון שאני משוחררת מכבלי הדימוי העצמי, אני יכולה שוב לנוע בעולם בלי חשש. אני כמו ילד בין מבוגרים. הם לא רואים בי שווה בין שווים, ולכן הם סלחניים יותר כלפ??י. הם לא מצפים ממני שאהיה רצינית כמותם. שעה שהם מסבים אל השולחן, אני זוחלת בדמיוני בין רגליהם. ילדים ערים לשיפוט ששופטים אותם המבוגרים, אבל הוא אינו מעיק עליהם. את השאננות הזאת השבתי לי בזכות ההסוואה. היא כה נעימה לי, עד שבשנים האחרונות התחלתי לעטות את הרעלה גם בתוך ביתי שלי, לעתים אף כשאני לבדי. בזמן העבודה היא משמשת אותי דרך קבע. אני מייחסת לה את הצלחתי.

תפנית דרמטית במחזה הפסטורלי. האציל מזהיר את רועת הצאן: אם תינשא לבנו, המאוהב בה, הוא ינשל אותו מירושתו. כדי להציל את אושרו של אהובה? היא מעמידה פנים שהיא אוהבת אחר. היא נוטשת את עדר הצאן ובורחת למנזר. שעה שהיא נכנסת בברית נישואין עם ישו, אהובה? מתדפק על דלת המנזר. הוא חושף את התחבולה, אבל איחר את המועד. הוא מעיף בה מבט אחרון, והיא עוטה לעד את כיסוי הראש של הנזירה.

"איזה עוול נורא!" נאנח סנגאלט כשזמרת הסופרן נעלמה מתחת לגלימה. הוא הביע כעס אמיתי, והמילים נפלטו מפיו. "להסתיר דבר יפה כל כך הרי זה חטא בלתי נסלח!"

"את השיפוט על חטאינו, אדוני, אני מעדיפה להפקיד בידי מי שהמציא אותם."

הוא שלח אלי מבט ופרץ בצחוק.

"ואולי, בהזדמנות זו, הוא יואיל גם להסביר לי מדוע אישה כמוך מסתירה את פניה מרצונה?"

כעבור רגעים אחדים נטלתי את מניפתי וסגרתי אותה. גיבורות שמקריבות את עצמן שלא לצורך אינן ראויות לאהדתי. אני בזה לנשים שבטיפשותן מניחות לשכל לגבור על הרגש, ואני שמחה תמיד לראות אותן באות על עונשן. לא נשארתי עד לסוף המערכה והתנצלתי לפני האדונים. המחזה הפסטורלי הזה עורר בי רגשות עזים. אני מבקרת באופרה כדי ליהנות, ולא כדי שיטלטלו אותי.

לעתים קרובות גוערים בי על שאני מסתתרת מאחורי הרעלה.

ואולם ההפך הוא הנכון.

הרעלה מסתירה את העולם.

היא מסתירה אותו מפנ?י.

מבעד לאריג המשי והתחרה הכול נראה מתון ורך כל כך.