ריק ברייקיאוויק, כך תמיד דמיינתי, אולם כשנחתי לראשונה באיסלנד - אחרי שביורק ואני כבר הבנו שמכל המפגשים החטופים, המכתבים הסודיים והטלפונים הלוהטים נולדה אהבה אמיתית שאין טעם להסתיר - הופתעתי עד כמה שדה התעופה קיפלאוויק תזזיתי וסואן. אותיות לא מוכרות הבהבו בשלטים מוארים, מעילי פרווה אפרפרים נעו לכל כיוון, אוחזים בתיקי עור שחורים קטנים ואלגנטיים, מובילים בבטחה עגלה. פשפשתי בכיסי ושליתי מטבע של עשרה שקלים, דחפתי לחריץ העגלה, מי יודע, אולי זה יעבוד. הפטרתי קללה חרישית על האיסלנדים תאבי הבצע הגובים כסף בעבור עגלה בנמל תעופה וצעדתי עם מטעני האישי על הגב. רצועות הכתף של תיק היד העצום שלי, תיק בד ירוק עם הלוגו משובב העין של "אריה ספורט", חתכו בעורי אף מבעד לסוודר שלי. התיק שקל כמו מאמה קס בשיא ההצלחה. גלי חום שטפו אותי. הזעתי והמשכתי לצעוד. לצערי, החרדה נוסעת עמי לכל מקום, מלווה אותי בכל מסע על חשבוני בלי שהוזמנה, ולמרות שטרם איששה אותה המציאות, תמיד יש חשש שהפעם תישלח מזוודתי בטעות ליעד אחר. ועם החשש הזה בדיוק אני אורז לפני כל נסיעה. לכן תחבתי אליו, לתיק הלא בלתי ישראלי שלי, כל מה שחשבתי שהוא נחוץ לשהות של שבוע בתנאים של ספורט חורף אתגרי. אך בלבי האשמתי אותה, את ביורק, על הח'מסה שהתעקשה שאביא לה במתנה מהארץ, ארוזה שם בבטחה בין תחתונים וגרביים, חולצות ומעילים, שלא תישבר. נכון שלא שקלה יותר ממאתיים גרם, אבל העדפתי לחשוב שכובד המשא נובע מבקשתה. התקדמתי למסוע, ולרוע מזלי, בתור למזוודות נעמדתי בדיוק מתחת לפתח החימום, שפיזר עלי רסיסים של אלפי נבגים וניחוחות בושם של נשים לא מוכרות מערים רחוקות ולא נודעות. התעטשתי. המסוע החל להתרוקן ממזוודותיו ומבעליהן המאושרים, ובדקות שחלפו כנצח כבר גמרתי אומר לפחות פעמיים לצעוד לדלפק ולהתלונן על מיסינג לאגג'. בראוו. הנה היא, נחתה בשלום והחלה לנוע לעברי. הנדר שנדרתי לאלוהים רגע קודם לכן נשכח כלא היה. אוחז בידי האחת מזוודת עור עצומה וחומה, תיק "אריה ספורט" ירוק מוטל על גבי, עשיתי את דרכי החוצה אל הקור האיסלנדי.
השעה היתה שלוש בצהריים, ובחוץ כבר שרר חושך מוחלט, מה שלא מנע ממנה, מביורק, לעמוד עם משקפי שמש סגולים ענקיים, שכיסו כמעט את כל פניה. עמלתי קשה לשמור על ארשת נינוחה, ובעיקר על שיווי משקל, בעודי בוחן את מראה ה"כוכבת בהסוואה" שלה. לבשה חצאית סגולה עם הדפסי פילים שבטח עיצבה וסרגה בעצמה (אני מת על זה שהיא סורגת ורוקמת. אמא שלה פמיניסטית לוחמנית, וזה המרד של בתה הסוררת - רקמה), סוודר צמר ארוך וירוק, שגלש מצווארה עד לישבנה (הגדול מדי, לטעמה, ביחס לגופה הזעיר, אולם בעבורי היה נקודת אור), וכובע גרב שחור שהסתיר את מה שנותר מפניה. כאילו שלא זיהו אותה. מראה הנערה המחופשת לילד המחופש למרגל רק העצים את נוכחותה החריגה ממילא. הלכתי והתקרבתי אליה, והיא כלל לא הביטה בדלת היוצאים, לעסה צ'יפס וחתמה לנער איסלנדי מגודל על מפית משומנת. פתאום הרימה את ראשה, הבחינה בי, טיפסה על גדר ביטחון סמוכה, תחבה שתי אצבעות לפה ושרקה. ג?נים אירופיים, גינונים של פרחה. כבר הנחתי את המזוודה על המדרכה, זרקתי את תיק הגב, ופרשתי את יד?י להתנפל עליה בחיבוק, אך לפתע צץ משומקום זוג נורדים קשישים שחצצו בגופם בין שנינו. עיניו הכחולות של הזקן התרוצצו מתחת לעדשות משקפיו במהירות מבהילה ללא כיוון או מטרה. הקשיש שאל אותי באנגלית ובנימוס אם אוכל בבקשה לצלם אותם יחד עם האישה הצעירה הזאת, והצביע עליה. "ש?י איז א? פיימוס סינג?ר אין איסלנד," עדכנה אותי אשתו. גאווה גברית ילדותית כמעט גרמה לי לענות לה, דו? יו? נו?או? ש?י איז מ?יי גירלפריינד? אך הפחד שסוד אהבתנו האסורה בינתיים ייחשף עצר את מילותי בגרון. ביורק קלטה שהתרגזתי, לכן אמרה לי מהר ובשקט, "הכול סבבה, יאללה, דו? איט".
בלית ברירה צעדתי כמה צעדים אחורה, לתפוס מרחק צילום הולם. היא ובני הזוג הסתדרו מתוחים וחיכו. הזקנה חיבקה אותה מצד אחד ובעלה מהצד השני. הבטתי בעינית בריכוז, וספק רב אם עלה בידי להסתיר את החיוך הרחב שעלה על שפתי כשקלטתי מבעד לעדשה מה בדיוק היא עושה. צעקתי לה, "את זונה אוכלת בתחת..." (המשפט הראשון שביקשה ממני ללמדה בעברית) "ס?יי צ'יז", ולחצתי. פל?ש שרף את השלג השחור שנחשף בשולי הכביש לשבריר שנייה. ההעמדה התפרקה, זוג הקשישים חזר לנשום, היא מלמלה לעברה של ביורק כמה מילות תודה, הוא לקח ממני את מצלמתו, ושניהם נבלעו סוף-סוף בתוככי בית-הנתיבות בלי שיהיה להם שמץ מושג שכשהפילם מהטיול לנורבגיה יפותח והם יביטו בתמונת הבכורה שצולמה עוד בבית, באיסלנד, בשדה התעופה קיפלאוויק, שם פגשו במקרה את הבת של גודמונדסדוטיר - ההיא שבשנות השבעים היתה ילדת פלא מתוקה ששרה שירים כל-כך יפים ועכשיו, בגיל עשרים ומשהו, הפכה לכוכבת פופ מופרעת שעושה מוזיקה איומה - והצטלמו עמה למזכרת בכל זאת, יזדעזעו ודאי כשיראו שאצבע אחת שלה מסמנת בבירור זין לכיוון הקשישה, בעוד ידה השנייה חולצת את שדה הימני בתנועה מתגרה לעבר הצלם.
אבא של ביורק הוא מנצח תזמורות מוכר, וכבר בגיל חמש היתה ילדת פלא ידועה. הופיעה אתו ושרה במחזות זמר מוכרים בגרסה איסלנדית. היום, כשהיא זורקת לי מדי פעם כמה פירורים על תקופת השירלי טמפל שלה, ניכר שסלחה לאביה, אולי משום שהיא מצליחה בזכות עצמה סוף-סוף, וכפי הנראה עוד תתעלה עליו. בשבועות האחרונים החלה לעשות לעצמה פתאום שם מחוץ לאיסלנד, הרי רק מי שמצליח יכול להרשות לעצמו לסלוח. אולם לילה אחד, כשהתעוררתי בבהלה משום שהקיצה מחלום רע בצרחות, "אבא, אני לא רוצה לשיר," התחוור לי עד כמה טראומת ילדת הפלא ודיכאונות הנעורים שאחריה עדיין מלווים את הזוגיות של שנינו כמו צללים מן העבר. עכשיו, חודשים ספורים אחרי אלבום הבכורה של השוגרקיובז, היא לא מפסיקה לנסוע, חיה בשדות תעופה, מתראיינת באנגלית, ופתאום מודאגים בבית באיסלנד, פתאום שואלים אותה בכל תוכנית אירוח אם נכונה השמועה שהיא עוברת ליבשת. ככה הם קוראים באיסלנד לאירופה. היבשת. אם היא בדיוק שיכורה באותו הרגע, היא עשויה להוריד את המכנסיים, לחשוף את התחת שלה ולהגיד, "זה מה שאני חושבת על היבשת," ואז ימחאו לה כפיים ובבתים יאמרו צופים איסלנדים, "אלוהים, כמה שהיא משוגעת הבת של גודמונדסדוטיר."
אבל מה שהיא לא מגלה לאיש, לא לעיתונות, לא למארחים בתוכניות האירוח ולא לאף אחד בכל העולם הזה, היא לוחשת בלילה במיטה רק לי - לא בגלל היבשת היא רוצה לעזוב ללונדון, אלא בגלל שהיא מתייבשת כבר מתור. רק משום שקשה לה להשאיר מאחור את תור והילד היא עדיין נשארת באיסלנד.
סיפורים טובים מתחילים בשיבוש, בתקלה, בתאונה. סיפורים גרועים קורים במקרה. במקרה הייתי בלונדון, במקרה הבחנתי במודעה להופעה בבריקסטון אקדמי, ובמקרה, ברחוב פינסקר בתל אביב, רכשתי ימים ספורים לפני כן את אלבום הבכורה הירוק זרחני של "הלהקה החדשה הזאת מאיסלנד שכולם מדברים עליה".
וכך התגלגלתי לשם בשמונה בערב בטיוב, עמדתי בחוץ, איתרתי ספסר, התמקחתי ונכנסתי. האולם היה מלא בכל הפלוצים של לונדון 89, ואחרי שיר של בילי הולידיי ברמקולים עלו שבעה גברים והיא. היא הפנטה אותי. והופתעתי עד כמה גם אני פדופיל. אחרי ההדרן השני, שהיה גרסה איסלנדית של "יומולדת", המקום התרוקן במהירות מבהילה ושוב לא ניתן היה לתפוס מונית זולה של ואחשים מחוץ לאולם, רק מוניות שחורות. לא משוגע לשלם מחיר של מונית שחורה. החלטתי להמתין שיתרוקן קצת, נכנסתי לפאב במעלה הרחוב הראשי, ישבתי לבד על הבר, ואחרי חצי שעה עם אותה כוס בירה ביד, כשעמדתי לנסות את מזלי שוב ולמצוא מונית זולה, היא פתאום נכנסה, התיישבה לידי וביקשה Vodku. מת?י לומר משהו, אבל המילים לא יצאו מתוכי, משכתי אותן בכוח, כמו מעלה אותן בחבל מתוך באר עמוקה. לבסוף המשא הכבד הגיע, ואמרתי, לא בשפת אמי, "את נראית מבואסת".
כך זה התחיל.
היא ותור מכירים מאז התיכון. תור נגן הבס, היא הזמרת. הילד בן שנה. היא תמשיך מכאן קדימה, והוא, כמו כל שאר חברי ההרכב, יישאר מאחור. זה ברור. כך גם היה על הבמה בערב ההוא בבריקסטון אקדמי. הלהקה שלה. ותור, אבי בנה, עומד מאחוריה, לבנות שערותיו ואדומים פניו, והוא מנסה לשמור על הקצב, דופק אגודל אומלל, מדמם על המיתר את התדרים הנמוכים כמכוון אותם רק אל בטנה, מנסה למשוך את תשומת לבה, אבל היא רוקדת בקופסה שלה, והוא רוצה לשמר את הקיים, אגודל דופק על מיתר כמנסה לסתום את הסכר, אך לא יכול.
אחרי שעתיים ושש כוסות Vodku היא כבר ידעה הכול על ע. ואני שמעתי מספיק לבטים בעניין תור והילד, והיינו כל-כך שיכורים כשהתנשקנו במושב האחורי של המונית השחורה, וכל-כך חבוקים במיטה שבחדרי במלון כשעלה הבוקר.
כך זה התחיל. אחר-כך הגיעו הגיחות הקצרות שלה לתל אביב. ההתמכרות שלה לשווארמה. וכך הגעתי לכאן, לשבוע של נופש סודי בהרים, רק היא ואני, שבוע שבסופו היא תעזוב אותו בשבילי.
"חתיכת ערבי מזדיין, חצי שעה אני מחכה לך בקור המקפיא", היא אומרת. אני מרגיש איך המבטא שלה שוב ממיס אותי לגמרי. ישראלי, ערבי, בשביל בחורה מאיסלנד זה היינו הך, בעבורה אני הגבר השחור וזהו. כך היא מעדיפה לראות אותי בפנטזיה הפרטית שמסתובבת אצלה בראש.
"יא חתיכת זונה צפונית, היה עיכוב, כיסי אוויר מעל נורבגיה. איפה האוטו?"
פעם ראשונה באיסלנד. מחר נלך לגייזר הסגול, ואם יהיה זמן, נרדוף אחרי לווייתנים.
היא קופצת עלי בחיבוק, רגליה נכרכות מסביב לגבי, עכבישים נשפכים מכיסיה. יורד על שנינו שלג.
"איזה כיף שבאת," היא אומרת, ואנחנו מתנשקים.
למרות הקרח, שום כביש או דרך צדדית אינם חסומים בדרך לבקתת הקיץ של משפחתה, שבה נשהה יחד כל השבוע הקרוב.
"אמרתי ללהקה שאני חייבת חופש, אמרתי לתור שאני בלונדון ושלא יתקשר."
הרוח מן הים מכה בחוזקה במכונית המיני מיינור הכחולה שלה. אנחנו חולפים על פני כפרי דייגים ומגיעים לגבעות המוריקות המכוסות דוק לבן אפרפר. היא מכניסה קלטת לטייפ.
"ששש..." היא אומרת, "שיר ראשון שלי סולו. לבד."
אני מקשיב.
"תור יודע?" אני שואל, והיא נדה בראשה בשלילה.
אני טוען בלהט שהשיר לא טוב מספיק. כשאנחנו פורקים את הציוד מהבגאז' אני משכנע אותה שהיא חייבת להישאר עם הלהקה עוד קצת זמן. לפחות עוד שניים-שלושה תקליטים. היא חייבת להתבשל, ושלא תאמין להייפ, כרגע היא הדבר החם מאיסלנד שמחר ייזרק לתעלה שבצדי הכביש. והיא מקשיבה לי, בולעת כל מילה.
בכל פעם שהיא מדברת על המוזיקה שלה בדיוק יש לי איזה סיפור חדש שאני רוצה לקרוא בפניה. בשבוע הזה נטמנים הזרעים, נוצק הבסיס האיתן לחיינו המשותפים. באותו שבוע של שיכרון אהבה בבקתת העץ המשפחתית נשברות החומות, ונותרת אינטימיות, חברו?ת המבוססת על אמון מוחלט, שהיא סוד הקשר שלנו בעצם עד היום הזה. ביורק ואני כמעט לא רבים, לא באותו שבוע ולא בכל השנים שחלפו מאז. האופי הקפריזי שלה קיים רק על הבמה, בחיים היא די שקטה, דכאונית אפילו.
שם, מול האח הבוערת וריח עץ האורן השרוף, מתבררת התבנית שעליה מושתתים חיינו המושלמים. אני ממוטט לה את הקריירה, אבל הופך בעצמי לסופר החשוב בעולם. אולם עדיין איני מסופק, אינני רוצה להיות הסופר הכי... אני רוצה להיות הספרות כולה. לפחות נותר לי עוד מניע, וממילא אני גר כעת לא רחוק מפרס נובל. מתרוצץ עירום בין גייזרים סגולים, רודף אחרי לווייתנים, פותח שושלת, דף ראשון בסאגה חדשה.
הנה היא ותור כבר ניצבים מאחורי הדלת, ניפגש ונתעמת, היא סיפרה לו הכול, סיפרה את האמת, שהיא פגשה סופר יהודי מישראל והיא אוהבת אותי ועוזבת אותו, את הבית, את איסלנד, את הלהקה, אולי אפילו את עסקי המוזיקה. היא בכלל רוצה לגדל ילדים ולרקום, וסוף -סוף פגשה מישהו שמעודד אותה. אני שוכב על המיטה. מישהו קורא בשמי בקול. הנה הוא, הנה תור נכנס לחדר, ואני מתעורר.
רן שריג, "חיים שתיים" (כתר)
