כוכבית: על האלבום "קצת אחרת" של רוני דלומי

נקודת הפתיחה של רוני דלומי היא נקודת הפתיחה הגרועה ביותר של זוכי "כוכב נולד", שממילא מעמדם הבעייתי הוא כבר קונסנזוס: דלומי לא רק לקחה את הגמר העונה השביעית על אפם וחמתם של השופטים (למרות שבגמר, היא היתה הטובה מבין טריו הפיינליסטים), אלא גם היתה הדוגמה המובילה להידרדרות מעמדה של התוכנית בגלל שנחשבה לזמרת אנמית וחסרת אישיות, כזו שאפילו סטאר קוואליטי מינמילי אין באמתחתה. וכמובן, יש לה גם חותמת של "פליטת ריאליטי" על המצח, מה שבטח לא מסייע.

אלא שבניגוד לאמנים רבים אחרים במצב דומה, דלומי החליטה לא להתעלם מהשמועות על מות הקריירה שלה בטרם התחילה ונלחמה בהן ראש בראש: במקום לככב בדרמה יומית מקושקשת כלשהי, דלומי הקפידה לעסוק רק במוזיקה, כלומר לעשות את מה שכולם חשבו שהיא לא יודעת – לשיר. בנוסף, היא וצוות הניהול שלה, "טדי הפקות", החליטו באופן מפתיע שלא לזרוק אותה למים הקרים של הפופ הישראלי עם החומרים הקיימים והדלים שלו, אלא לחכות מספיק זמן עד שיימצא הטריק הנכון שיהפוך את הלא-מיוחדת למיוחדת.

כך, כמעט שנה אחרי הזכייה, הפור נפל על מוזיקה דרום אמריקאית, תוך שימוש בלחנים קיימים ומוצלחים שאנשים רגילים לשמוע אך לא להכיר, עם מילים חדשות בעברית לכל השירים. לכן כשמאזינים ל"קצת אחרת", אלבום הבכורה של דלומי (שיוצא שנה וחצי אחרי הזכייה – זמן סביר יחסית), ניתן לזהות את המנגינות ועדיין לא לאבחן את השירים כקאברים במובנם הקלאסי, סוג של ללכת עם ולהרגיש בלי.

התוצאה של כל אלו היא אמנם לא אלבום שמאיים על מעמד הבכורות של הוולווט אנדרגראונד והסטון רוזס כבכורות הטובות בהיסטוריה (הרבה למטה מכך) אלא אלבום שכן מספק חומר למחשבה: בניגוד ללא מעט יוצרים שהגיעו לסוג של תהילה מאפס, דלומי הצליחה להתגבר על היצר ולהכיר במגבלות הרבות שלה, הן כמוזיקאית והן כפרפורמרית.

בזכות אלו, "קצת אחרת" הוא אלבום שעושה שימוש בז'אנרים נידחים במוזיקה הישראלית, שכן הגוון הלטיני שלה לא מנסה להתחכך במה שמריה קארי וג'ניפר לופז עשו בעבר אלא יותר בכיוון של גלוריה אסטפן וגם, איך אפשר בלי, הג'יפסי קינגז. למעשה, "קצת אחרת" הוא אפילו סוג של אלטרנטיבה ישראלית במובן הקלאסי שלה – משהו שונה, אחר, ורק על כך מגיעה לדלומי איזושהי הערכה.

כשמוסיפים לכך את העובדה שאורי זך, המפיק המוזיקלי של האלבום, נתן פה את העבודה הטובה בקריירה שלו - כולל כמה אלמנטים שהיו עוזרים לאלבומיה של אשתו, מירי מסיקה, להישמע פחות כמו עונש קולקטיבי - אפשר לקרוא לזה אפילו הפתעה. האירוח של מרתה גומז והשימוש בלחן של עידן רייכל ("Cada Dia") אף מרמזים על אופציה בינלאומית אפשרית.

לצד אלו ובאופן נדיר, דיסק של זמרת שנה (רשת ג' וערוץ 24) יוצא שלא בזמן השיא של מכירת דיסקים בישראל (פסח וראש השנה), כאילו מתוך הצהרת כוונות שאומרת שדלומי עוד לא מוכנה להתמודדות על הכיס של מתי מעט רוכשי הדיסקים שנותרו מול זמרות ותיקות ובולטות ממנה. צניעות שכזו ממי שמזוהה עם מכונה משומנת לעשיית כסף מרינגטונים היא מבורכת.

עם זאת, כאמור, "קצת אחרת" הוא אלבום בינוני למדי גם בז'אנר שלו: דלומי היא זמרת טובה אך מאוד מוגבלת, כיוון שהיא נעימה לאוזן אבל אין בה דבר שמעורר הזדהות, בוודאי בפורמט של דיסק במערכת. שירים כמו "תן", "כך או כך" ו"אחרי האור", למשל, הם שירים שקל לזמזם אך הם חסרי משקל, בגלל טקסטים בעייתיים, שטוחים וקלישאתיים שכתבו לרוב גברים (גלעד שגב, אורי זך, נתן גושן, דורון מדלי), טקסטים שמחזקים את הטענות הגורסות שדלומי היא זמרת מעליות שקל לשכוח בין קומה לקומה.

אם לדלומי היה קול חד פעמי ופרפורמנס שפורץ גם את גבולות הרמקולים, ייתכן שגם האוויר שיוצא מפיה במשך 35 דקות האלבום היו הופכים למשהו שכדאי לנשום. אלא שדלומי, יודע זאת גל אוחובסקי היטב, מעולם לא היתה כזו. כרגע, מה שיש לדלומי ביד הוא אלבום טוב יותר מזה של מיי פיינגולד, אבל זו ממילא לא היתה משימה מסובכת במיוחד.