אלבום ניצחון: סיכום השנה של איל רוב

חתיכת שנה היתה 2010. כמה שלא נדוש בזה ואיך שלא נהפוך את זה, השנה הזאת היתה חגיגה מוזיקלית חוצת ז'אנרים. כזו שפעלה במסגרות הפצה משוחררות שדאגו לדבר, להשמיע וכן - גם להפיץ את המוזיקה בפלטפורמות שאינן מסתתרות, מוצפנות או כאלו שעד לא מזמן תביעה ריחפה מעל ראשם כחרב דמוקלס. להיפך, בשנה הזאת, מיד אחרי המוזיקה, הבלוגים הם המנצחים הגדולים בביזנס הזה. במקביל ליו טיוב, הבלוגים, הבנדקפים והסאונדקלאודים היו הפלטפורמות עליהם רכבה המוזיקה בדרך אליכם. עד כדי כך שבכמה מקרים בולטים השנה הרדיו והמגזינים, מתווכיה המסורתיים ושפופי הקומה של המוזיקה, נאלצו לכתת רגליהם אחרי אנשים כמוכם, שעד לא מזמן הספתקו בתואר המפוקפק והלעולם מנצל – קהל יעד.

מכירים את הזקנה הזאת שצווחת "רגע" כשהאוטובוס מתחיל להתרחק מהתחנה? הרבה אנשי מדיה לא חשבו שזה יקרה להם כל כך מהר. אלו שהמשיכו על הדרך המהירה הם אנשים שאוהבים מוזיקה, לא כסף. אנשים שאוהבים לדבר, להשמיע ובסופו של דבר לשתף. כמעט מפורסמים? כמעט קומוניסטים יהיה נכון יותר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אהבו לכתוב על זה ראשונים. במקרים הטובים ממש, הם עשו את זה סימולטנית. קניה ווסט, מישהו?

אבל עדיין, מהירים ככל שנהיה על כפתור הריפרש, לא היה את מה לרענן אילולי האנשים שעשו את המוזיקה – אותם מוזיקאים שנדמה כי ב-2010 חזרו, ביתר שאת, לתת עבודה: מנהנתנים מפונקים ובכיינים בחזרה לפועלים שמייצרים משהו בשביל מישהו. אין זה מקרי כי בתום עשור שבמהלכו נרדפה הטכנולוגיה עד חורמה, דווקא בשנה שבה היא לקחה נשימה מלאה והתיישבה רגע לנוח, המוזיקה חזרה לעצמה ובעצמה. חזרה לפורמט שעד לפני כחמש-שש שנים מיהרו להספידו.

2011, הרינגטון מת, האלבום עדיין בחיים, ובשנה המסתיימת, כמה כיף לספור, יצאו הרבה, ממש הרבה, אלבומים טובים. שימו לב לרשימות המתפקעות סביבכם. עד לא לפני הרבה זמן היו שנים בהן בקושי הצליחו לגייס עשירייה ראויה לרשימת האלבומים הטובים של השנה. כמו בכל שנה, גם השנה היו הרבה מאוד שירים טובים שמספר הצפיות שלהם ביו טיוב האמיר, ולידם היו את אלו שחזרו לעשות אלבומים. ומוזיקה כזו, עם כל הכבוד ליו טיוב – זה שהרג סופית את הרדיו כפי שאנו מכירים אותו, אפשר לצרוך רק כאלבום. כיחידה אחת מגובשת אשר הסדר בה היא מוגשת לנו חשוב לא פחות מהמוזיקה עצמה.

עוד לפני ההופעות, אלבום מעולה הפך השנה לכרטיס ביקור ולעתים גם כרטיס כניסה למועדון היוקרה של המוזיקאים הרציניים, אלו שחושבים לטווח הרחוק ולא רק איך אני מסדר לעצמי בריכה בכמה שפחות זמן ועבודה. לחלקם הגדול לא היתה בעיה, אני מרשה לעצמי להניח, שיפיצו את האלבום שלא במסגרת חנויות המוזיקה. אם יש דבר שאמנים, ומוזיקאים בפרט בתור יוצרים שבאים במגע קרוב עם צרכניהם, אוהבים זה שמתייחסים לעבודתם. מדברים עליה. והיום כשמדברים בדרך כלל בסוף יחכה לנו הלינק. שנדע על מה מדברים ושנוכל לדבר עליו בעצמנו.

רדיוהד היו הראשונים להבין את זה ואת מה שעשה "In Rainbows" ב-2007 עשה השנה "G.O.O.D Friday", הפרויקט המדהים של קניה ווסט, אולי הפרומו הטוב ביותר שנעשה השנה לאלבום. ויש שיגידו אף יותר טוב מהאלבום עצמו.

הגורילאז, הרכב שהטכנולוגיה היא חברה שוות זכויות בו, הוציאו השנה את אלבומם הטוב ביותר, ואלברן, שועל המוזיקה החשוב ביותר שפעל בעשור האחרון, הבין את זה יותר מהר מכולם. האיש, שבקלות ניתן להחשיבו למין דיוויד בואי מודרני הבין איפה אנשים מחפשים את המוזיקה שלהם והפציץ את הרשת בהדלפות של האלבום של הגורליאז. רק שכשאנשים פתחו את הזיפ, הם אכן קיבלו אלבום של הגורליאז אבל כזה אחר, מהורהר יותר, דמואי לחלוטין שרק הגביר את התשוקה לשים את הידיים על האלבום האמיתי והמעולה שהוציאו. לא בכדי אלברן בחר בשם "Plastic Beach".

גם ג'יימס מרפי, אחד מהאנשים שיכולים להגדיר תקופה שלמה בשיר אחד, הבין באיזה זמנים הוא פועל וכך מה שהכתיר כאלבום האחרון של LCD סאונדסיסטם שוחרר לרשת, כנראה ביוזמתו, הרבה לפני שיצא. "This is Happening" התפוצץ הרבה לפני שעותק אחד הגיע לחנויות ומרפי התחיל לקצור את הפירות ברמיקסים, הופעות וקליפים. נותן עבודה. גם Reflection Eternal חזרו לפעולה אחרי עשור של שתיקה וטאליב קוואלי, אחד עם זוג אוזניים כרויות ושתי אונות מתפקדות, יצר את האלבום עם די ג'יי היי טק בדיוק במטרה לתת אותו בחינם.

בקיצור, אמצעי הייצור כפי שמארקס ראה אותם מוגדרים לנו מחדש. כבר לא מדובר רק בפלסטיק אשר מיוצר על ידי מישהו אלא בדיבור. דיבור שעובר, תרתי משמע, מפה לאוזן ומזיז אנשים לפעולה. בדרך כלל לשתף, וכן – גם ללכת להופעה. שם, בעבודה קשה ובלתי אמצעית, האמנים ירוויחו את לחמם. כמו שתמיד היה עד למחצית השניה של המאה ה-20.

אם פעם אנשים בסדר גודל של בונו או מטאליקה היו מתרעמים על הורדות בלתי חוקיות, הים מי שלא מורידים אותו לא קיים. לפחות לא בסדר הציבורי הקובע של הציבור עצמו. לא קוני הקופסאות המהודרות לחגים אלא אלו שמדברים על המוזיקה, שומעים אותה, לומדים אותה, מתלהבים ממנה וכן – הולכים להופעות.

ניל יאנג הפציץ עם אלבום מעולה, הבלאק קיז החזירו את הסקסיות לבלוז באלבום מדהים שהאפיל על הפרויקט של ג'ק וויט. הרוקנרול, יחד עם ארקייד פייר, מצליח ליצור שוב את הגשר בין אז – היום – ומחר. ובחייאת, אל תעבירו את הדף על השנה הזו בלי לשמוע את "Hadestown", אחד מה-אלבומים של השנה הזו שהוציאה Anais Mitchell יחד עם הרבה חברים טובים. דבנדרה בטח כבר השחיל אותה לאחר כ-ז-ה אלבום.

הוט צ'יפ החזיקו לכמה חודשים את כל היופי של הפופ בחיים והרימו אותו בהופעות, כפי שחברים מספרים, לשמיים. הרוטס, הלהקה שלא הפסיקה לשניה לעבוד ב-2010 שיחררה עוד פרק בהיסטוריה שלה. Shabazz Palaces, מי שהיה בטריו ההיפ הופ המעולה Digible Planets, הוציא השנה את אלבום האקספירמנטל היפ הופ הטוב ביותר שלא שמעתם, פשוט כי פליינג לוטוס לטעמי יודע לעשות הייפ יותר טוב ממוזיקה. ג'אנג'ה סופי הכניס את הפסיכדליה המשתעלת שלו לתוך הנשמה המודרנית ושיחרר יופי של אלבום. גיל סקוט הרון אולי לא הגיע לישראל אבל שיגר פגז מדויק לדיסקוגרפיה הענפה שלו. בילאל הבריק בשלו ואריקה באדו אמנם אכזבה אך האלבום שלה גדל וכנראה יישפט רק לאחר יציאת החלק האחרון בטירלוגיית ה-"New Amrykah" שלה.

ובהיפ הופ, בסופה של שנה, ביג בוי לא רואה אף אחד ממטר, גם לא את קניה, באלבום מושלם, מאתגר וכזה שלוקח את העניינים קדימה בלי לעשות יותר מדי רעש. באלקטרוניקה החיים חזרו להיות יפים. דארקסטר, פרינס תומאס, ניקולס ז'אר ו-Pantha du Prince כיכבו בין היתר. הפודקאסטים של אגוז והסיכומים של הקצה והתפו"ד משלימים את התמונה האלקטרונית הכה מגוונת של 2010. ויש עוד הרבה. איזו שנה יא ראבינאן.

הפורמט של האלבום לא יעלם. כשם שמיהרו לקבור את הויניל וכיום הוא משתתף גאה מתמיד בהלוויה הארוכה מדי של הדיסק, האלבום – גם אם הוא מגיע בקבצי RAR או זיפ – יישאר. הוא פשוט יוותר נחלתם של אלו שיודעים ויכולים לספר סיפור במוזיקה, ולא מסתפקים רק בבידור של שלוש וחצי דקות. נחלתם של המקצוענים, של התותחים הכבדים, של אלו שבאמת יודעים להתמודד עם גוף עבודה מורכב יותר.

והאבולוציה הזאת משחררת אותנו מהנטל של אלפי שירים מחורבנים שהוצמדו זה לזה במשך יותר מדי זמן רק כדי למכור לנו איזה להיט וחצי. השירים הבודדים מצאו את מקומם ביו טיוב או באייטיונז, אם התמזל מזלם. ואילו האלבומים שיגיעו בעשור הבא יהיו כאלו שמודעים להיותם אלבומים – יצירת אמנות מוזיקלית – שכן אמנם מחולקת בחינם אבל כשהיא טובה, מחירה לא יסולא בפז. אנשים רוצים לשמוע סיפור. תמיד. קדימה, להקשיב.