ימי סיכומי השנה מרגישים לפעמים כמו העונה של זילות השפה: איכשהו, לפעמים נדמה כי תארים בסדר הגודל של "יצירת מופת" או "חרפה אמנותית" מחולקים בהם בסיטונאות וללא הבחנה, מה שכמובן מוריד מערכם. "מדהים" הפך ל"בסדר גמור" החדש ו"איזה זוועה" מיצב את עצמו כתשובה של 2010 ל"זה לא משהו", וכתוצאה מכך, אף אחד כבר לא יאמין לך בימינו אם תגיד שהלכת לקולנוע ועברת חוויה מופלאה/מזוויעה.
כל זה מתסכל מפני שהביטויים שנופחו ונופחו עד שאיבדו כל משמעות עדיין ברי תוקף לפעמים: כך, למשל, "פייטר", שיגיע לאקרנים בשבוע הבא, הוא באמת ובתמים סרט נפלא, ו"פגוש את הפוקרים הקטנים", הפרק השלישי בסדרת הקומדיות המשפחתיות, שנוחת השבוע באקרנים, הוא אכן איום ונורא במובן הטהור והבתולי ביותר של המילה. האם זו גוזמה לומר כי מדובר ב"חרפה"? לא, בדיוק כשם שאין זו הפרזה לומר כי מגעיל לגלות חצי תולעת בתפוח.
אל תפספס
עוצמת המכה אולי מפתיעה, אבל עצם החולשה של "פגוש את הפוקרס הקטנים" היתה צפויה. אחרי הכל, הפרק הקודם, "פגוש את הפוקרס", היה כבר מביך מדי כשלעצמו, והעקומה ההוליוודית הידועה לשמצה הרי קובעת שסדרות סרטים מתקשות להתרומם לאחר ההידרדרות הראשונית. נוסף לכך, אותו פרק הרי לא הותיר יותר מדי חוטים פרומים ומסקרנים להמשך הדרך, כך שהיה ברור כי התסריט של "פגוש את הפוקרס הקטנים" יתקשה להצדיק את קיומו.
ואכן, כבר בתחילה מתברר כי עלילת הסרט קלושה ובכן, ג'ק (רוברט דה-נירו), אב המשפחה הכוחני, מבקש להכין לעצמו יורש, ולפיכך הוא חפץ לבדוק אם חתנו השנוא, גרג פוקר (בן סטילר), כשיר לכך. אבל רגע, זה לא בעצם מה שהוא כבר עשה בסרט הקודם? ואם לא, מה פתאום הוא נזכר לעשות כך? אין לכך תשובה, אבל דבר אחד כן מתגלה - אם גרג יוכיח את עצמו, הוא יזכה לתואר "The Godfocker". למה דווקא "גודפוקר"? כי זו קריצה ישירה וצפויה לסדרת סרטים אחרת שבה כיכב דה-נירו, "הסנדק", וכל מה שנותר לשחקן הוותיק בימינו זה לקרוץ לעברו.
הקריצות הללו מעושות, אך הן לא מעוררות חוסר נוחות או כל תחושה שלילית מיוחדת אחרת. הבעיה היא שנוסף להן, עושה כאן דמותו של דה-נירו כמה פעולות אחרות שפשוט לא נעים לצפות בהן: כך, בין השאר, הוא מקבל מגרג זריקה באבר מינו, וזאת לאחר שהגיע בשוגג למצב של זקפת יתר מסוכנת; הוא גורם להקזת דם בארוחת הערב בשל הפחד שלו מלטאות; והוא מפתח קטטה המסלימה כך שבסופה הוא מאושפז בבית החולים.
אל תפספס
שלוש הסיטואציות הללו, כמו גם שאר הדאחקות בסרט, באו לעולם בטעם רע והן גם יוצאות לפועל בצורה מגושמת, וולגרית וחסרת חן. אפשר היה להגיב לבדיחות הלא מצחיקות הללו במשיכת כתפיים ותו לא, אבל הן גורמות לאי-נחת של ממש, וזו משתי סיבות: ראשית, ההומור של הסרט כל כך לא עובד, שבהקרנה הפומבית שבה נכחתי, איש בקהל כמעט לא הוציא בת צחוק מפיו. ברגעים הללו אפשר היה להתפלל שהאמהות של סטילר או דה-נירו יתגלו בקהל, כדי שמישהו יטרח להביע קול של תמיכה ויקל על המבוכה, אבל דממת הצופים לנוכח רצף ההלצות של השניים היתה חרישית כמו שתיקת הקהל למשמע מופע הסטנד-אפ של אקי אבני בטקס פרסי אופיר האחרון.
הסיבה השנייה שלא קל לצפות בסרט חמורה יותר, והיא שרוב המעשים הגסים והבוטים של ג'ק וגרג מתבצעים בקרבת זאטוטים חסרי ישע. מילא הנזק הנפשי הקל שייגרם לקהל הבוגר בסרט, אבל כיצד יתאושש בנו הקטנטן של גרג מן הטראומה הפסיכולוגית העמוקה שוודאי נגרמה לו כתוצאה מכך שראה באישון לילה כיצד אביו מתעלל באברי הרבייה של סבו? למעשה, "פגוש את הפוקרס הקטנים" הוא סיפורם של שני גברים מופרעים המטילים מורא על הילדים שבסביבתם, ולפיכך זהו יותר סרט אימה מאשר קומדיה.
אבל מה שמעורר שאט נפש יותר מכל הוא מצעד הכוכבים שפוקדים את הסרט מילא דה-נירו, שכבר ספגנו את נחת זרועו זה עתה ב"סטון", וניחא דסטין הופמן וברברה סטרייסנד, שכבר חילטרו בפרק הקודם כהוריו של גרג, אבל הפעם מצטרפים לחבורה גם ג'סיקה אלבה, לורה דרן והארווי קייטל, כולם בתפקידים שלא מוסיפים ערך לסרט ובטח שלא כבוד למשתתפים. המפיקים פשוט דחפו כאן בלי הבחנה כמה שיותר שמות, כאילו שזו היתה תוכנית של "עושים כבוד" ולא סרט עם איזשהו היגיון פנימי.
אל תפספס
למעשה, סדרת "הפוקרס" מיצבה את עצמה בשנים האחרונות כמחלבת הכספים/מושב הזקנים הרשמי של הוליווד. הדבר בולט בעיקר במקרה של הארווי קייטל, שמגיח כאן לרגע תמוה אחד. הוא אולי יגיד שזה בקטע טוב, כדי לצחוק קצת על עצמו ולעשות כיף, אבל גם קיטל יודע ש"פגוש את הפוקרס" הוא יותר גימיק שיווקי אחד גדול מאשר סרט ושגם הוא כאן בשביל הגימיק כדי שיוכלו להגיד שהוא ודה-נירו מתאחדים 37 שנה לאחר שפרצו ב"רחובות זועמים" של סקורסזי, ומה זה כבר משנה מה הם עושים באיחוד המדובר. זה נקרא לצחוק על עצמך? זה נקרא לבזות את עצמך.
אכן, "פגוש את הפוקרס הקטנים" מחזיר אותנו למשמעות המקורית שהיתה ואבדה למשפטים כמו "יותר גרוע מזה לא יכול להיות". דווקא בגלל כך, באופן אירוני, בכל זאת מתעורר חשק שהסרט יצליח בקופות ויוביל לפרק נוסף והכרחי עוד פחות הרי כל הסימנים מצביעים על כך ש"דפוק את הפוקרס" או איך שלא יקראו לזה יהיה גרוע עוד יותר מהפרק הנוכחי, ופשוט מסקרן מבחינה מדעית לבחון כיצד ייראה סרט שכזה.