טעם גן עדן: 30 שנים לבכורה של Heaven 17

במאי האחרון יצא לי לתפוס בלונדון את אחד מערבי השידורים של "עונת האייטיז" ב-BBC2, בו שודרה הופעת איחוד של Heaven 17. זה היה נורא. ההופעה הזכירה ערב שירה בציבור באירוע של ועדי עובדים ומלבד ערך נוסטלגי לא היה בה כלום. אפקט השירה בציבור הובלט על ידי העובדה שהקהל ידע בדיוק איזה שירים הוא מקבל ושר את כל המילים. זו היתה הופעה שהתקיימה בשפילד, עיר הולדתם של הבן 17, והם ביצעו בה במלואו את אלבום הבכורה שלהם, "Penthouse and Pavement", שיצא ב-81'. כשהם סיימו לבצע את תשעת שירי האלבום הם עברו ללהיטים מאוחרים יותר.

על ה-DVD של ההופעה הזו, שיצא לאחרונה לחנויות, עדיף לוותר, אבל אין לפסול את כל ליין מוצרי ההבן 17 החדשים שעל המדף. לכבוד שלושים שנה לצאת האלבום הראשון הוא יוצא עתה מחדש במהדורה מורחבת, עם שפע של בונוסים, כמו דמואים, חומרים מוקדמים, גרסאות מההוצאה האמריקאית, סרט תיעודי על הקלטתו ועוד. ועל אף שההופעה ההיא די הוציאה לי את החשק בהתחלה, אסור לשכוח ש-"Penthouse and Pavement" הוא אלבום סינתפופ נהדר.

הסינתפופ הוא אחד הז'אנרים האלה שצמחו כתוצאה מהולדתה של טכנולוגיה חדשה, כשהחדווה הטהורה של השימוש בה ניכרת בכל צליל של אלבומיה הראשונים. הסינתפופ אמנם הושפע מקראפטוורק הגרמנים, אבל הז'אנר עצמו נולד באנגליה. גארי ניומן פעל בלונדון, אבל הסצינה הדומיננטית ביותר קמה דווקא בשפילד.

כמו מנצ'סטר, גם שפילד היא מהערים האלה בצפון אנגליה שצברו תנופת פיתוח גדולה בימי המהמפכה התעשייתית ומאז לא קרה בהן הרבה. אבל בניגוד למנצ'סטר, שפילד מעולם לא היתה עיר של רוק (דף לפארד, ג'ו קוקר, פאלפ והארקטיק מאנקיז הם היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל). שפילד היתה עיר של פלדה ושל סינתפופ. חלוצי הסינתפופ Human League והבן 17 הגיעו משפילד. גם ABC והתומפסון טווינז – ואריאציות יותר ניו-ווייביות ופופיות של הז'אנר – ו-Clock DVA וקברט וולטייר התעשייתיים-אלקטרוניים הגיעו משם.

באמצע שנות השבעים צנח מחיר הציוד האלקטרוני פלאים ולפתע יכלו מרטין ווייר וקרייג מארש – שני מתכנתי מחשבים צעירים משפילד - לקנות סינתיסייזר קורג 700S. הם הקימו כמה הרכבים וחיפשו זמר. מכיוון שהבחירה הראשונה שלהם, בחור בשם גלן גרגורי, היה עסוק באותו זמן, הם הסתפקו בפיל אוקי, שעיקר כישוריו היו בחוש האופנתי המפותח שלו.

הלהקה התגבשה תחת השם Human League, ואחרי שני אלבומים החליטו ווייר ומארש שהם עוזבים. גרסה אחרת גורסת שהם פוטרו על ידי פיל אוקי, מנהל הלהקה בוב לאסט וחברת וירג'ין. כך או כך, פיל אוקי נשאר עם השם Human League, ועשה בשכל כשהחליט לצרף להרכב שתי חברות בנות 17, שהוא ראה רוקדות בדיסקוטק בשפילד.

השתיים הצטרפו בדיוק בזמן לאלבום השלישי, “Dare”, שהביא לפריצה הגדולה ולהצלחה בינלאומית. האלבום, שיצא ב-81', הגיע למקום הראשון באנגליה ולמקום השלישי באמריקה והוליד את הסינגל ה-25 הכי מצליח בכל הזמנים, "Don’t You Want Me". בהיעדרם של ווייר ומארש יכול היה פיל אוקי להפוך את Human League ללהקת פופ לכל דבר, מבלי שאף אחד ידחוף לו רעיונות מתחכמים וטקסטים עם אמירה.

ווייר ומארש מיד הקימו להקה חדשה, לה הם קראו הבן 17 על שם הלהקה הפיקטיבית ב"התפוז המכני". הפעם הם הצליחו להביא את גלן גרגורי לשיר (אם כי באלבום הראשון הוא עדיין נשמע כמו פיל אוקי) – אבל ההצלחה לא ממש האירה להם פנים.

הסינגל הראשון של הבן 17 היה "We Don't Need This) Fascist Groove Thang)". מבחינה מוזיקלית הפוטנציאל הלהיטי היה גדול, אבל הטקסט השמאלני שלו הקשה עליו ברדיו. “Fascist Groove Thang” שילב את רטוריקת ה-P-Funk עם מחאה אנטי-ימנית מובהקת. אך כנראה שלהיט ריקודים Fאנקי שמאשים בפאשיזם את רונלד רייגן, שזה עתה נבחר לנשיאות ארצות הברית, ועל הדרך מאזכר גם את היטלר היה יותר מדי בשביל אנשים מסוימים: הסינגל הוחרם על ידי תחנות תומכות תאצ'ר, והסינגלים שבאו אחריו הצליחו עוד פחות. עד כמה שקשה להאמין, אף אחד מארבעת הסינגלים שיצאו מהאלבום הראשון לא נכנסו לטופ-40 הבריטי. הלהיט הגדול והמוכר ביותר של הבן 17, "Temptation", הגיע מהאלבום השני, “The Luxury Gap”, מ-83'.

אלבום הבכורה של הבן 17, "Penthouse and Pavement", שיצא חודש בדיוק לפני האלבום השלישי של ה-Human League, הצליח יותר מהסינגלים שלו, אך עדיין היה רחוק מההצלחה של “Dare”. אבל גם אם הוא לא היה להיט מסחרי, "Penthouse and Pavement" היווה אבן דרך בהתפתחות הפופ האלקטרוני, ואת השפעתו אפשר לשמוע אצל לא מעט יוצרי האוס ופופ אלקטרוני מאוחרים יותר.

הבן 17 לא עשו סינתפופ אירופי קר אלא חיברו אותו בחזרה לאלקטרו האמריקאי השחור ושילבו אותו עם אר נ' בי ו-Fאנק. אם ה-Human League שילבו סינתפופ עם סול סיקסטיזי וכתבו שירים בהשראת מוטאון, הבן 17 העדיפו גרוב שחור מאוחר יותר, והושפעו מדיסקו ובעיקר מה-P-Funk של Funkadelic ופרלמנט כמובן.

הסאונדים של הסינתפופ וקולו של גלן גרגורי שידרו קור, שהומס בצורה קינקית על ידי שילובם עם Fאנק. באותה תקופה חדרו אלמנטים של Fאנק להרבה טריטוריות לבנות, אם זה אצל דיוויד בואי, באלבומי Pאנק-Fאנק של להקות כמו Gang of Four או PIL, או באלבומים שהפיק בריאן אינו לטוקינג הדז. אך הבן 17 היו בין הראשונים שיצרו את השילוב בין סינתפופ לבין Fאנק. ולמרות שהוא אלבום ריקודים, "Penthouse and Pavement" עסק בנושאים גדולים, כמו עליית הרייגניזם/תאצ'ריזם, האיום הגרעיני, אמריקניזציה ותרבות היאפים המתפתחת.

המאסטרפיס של האלבום הוא שיר הנושא - להיט אלקטרו-Fאנק שמפגיש את הקול האייטיזי העמוק והדרמטי של גרגורי עם הזמרת השחורה ג'וזי ג'יימס (שהוחלפה בקליפ בבחורה לבנה). השיר מתאר את אורח החיים של היאפי, שעובד בטירוף בימים ומבלה בטירוף בלילות, אותו עתיד היה לתאר הסופר האמריקאי ג'יי מקינרני בספרו "אורות בוהקים, עיר גדולה". למרות הטקסט המאוד תקופתי, השיר נשמע פיצוץ על רחבות ריקודים גם היום. עם ביט ענק, גרוב ממכר, בייסליין א-לה בוטסי קולינס וקאובל נחוש, זה שיר שמכריח אותך לרקוד.

גם קטע האלקטרו-פופ המקפיץ "Play to Win" עסק ביאפים, והפעם תוך דיון במנטליות התחרותית והאמביציה הדורסנית שלהם. במבט ראשון קצת קשה להבין איפה הבן 17 עומדים ביחסם לתרבות היאפית. לפעמים אפשר להישבע שהטקסטים שלהם מהללים את ההצלחה.

גם עטיפת האלבום (איור גאוני שנראה כאילו לקוח מאיזה עלון תאגידי), החליפות והתספורות של הלהקה והסיסמה "The new partnership that’s opening doors all over the world" של (BEF (British Electronic Foundation – השם הראשון של הבן 17 וגם שמה של חברת ההפקה של ווייר ומארש - יכולים ליצור רושם שהבן 17 בעצמם הם יאפים צעירים ואמביציוזיים. מצד שני, אפשר לקרוא את כל זה בנימה אירונית. מה גם ש-"Fascist Groove Thang" מבהיר את עמדת הלהקה כלפי הקפיטליזם התאצ'ריסטי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

שלושת השירים החזקים ביותר באלבום ממוקמים בתחילתו, אך גם בהמשך יש הפתעות. "The Height of the Fighting" הוא קטע אלקטרו מלא צפצופים וטקסט אנטי-מלחמתי. ולצד קטעי דאנס, ישנה היצירה האלקטרונית “Geisha Boys and Temple Girls”, שכבר הוגדרה כסימפוניה אלקטרונית.

מי שעדיין לא מחזיק את האלבום בבית, עכשיו זה זמן טוב להשקיע בו. המהדורה החדשה שווה במיוחד, בזכות בונוסים כמו "I'm Your Money" וקאבר ל-"Are Everything" של להקת ה-Pאנק המאנצ'סטרית הבאזקוקס. אבל עוד לפני שמגיעים לבונוסים, "Penthouse and Pavement" הוא קלאסיקה וחובה בכל בית. זהו אחד מאלבומי הבכורה המעניינים של האייטיז, שמעביר את רוח התקופה בכל צליל ובכל מילה.