רק לפני כמה שבועות עלה ברשת סרטון של יוצרי "ארץ נהדרת", שזכה לעשרות אלפי צפיות והמחיש את גדולתה של התוכנית. היה זה כשאסי וכהן ושני כהן סיפקו שני חיקויים מופלאים של רן שריג ודנה ספקטור, וחשפו שוב את כל מעלותיה של התוכנית: הביצועים המיומנים של מחלקת האיפור, היכולות הקומיות של חברי הקאסט ובעיקר העין החדה של הכותבים, שכהרגלם זיהו את הטרנד החם וסיפקו את הפרודיה הנדרשת. אין ספק של"ארץ נהדרת" יש כבר את כל מוצרי היסוד ליצירת קלאסיקות בשרשרת, אך לקחי העבר מוכיחים שברגע שהיא סוטה מהאלמנטים הבסיסיים שהביאו אותה למעמדה הנוכחי - החיקויים המדויקים, זיהוי הטרנדים וההומור הפשוט היא קצת מאבדת את עצמה. התוכנית הראשונה של העונה השמינית, ששודר אמש (שישי), רמזה שהיא אכן מנסה ללכת לכיוון אחר, ובינתיים ספק גדול אם זה מחמיא לה.
כמובן שיהיה זה מטופש להספיד מוסד ותיק כמו "ארץ נהדרת". מספיק היה לראות איך כל המשפחה שלי מיהרה לפתוח טלוויזיה מיד עם סיום ארוחת השבת, ובעודנו מנשנשים את הקינוח התקבצנו יחדיו בציפייה ללפתן האמיתי על המסך, זה שכל כך התגעגענו אליו. הרי בכל שנה "ארץ נהדרת" סופגת ביקורות ותלונות על שחיקה ודעיכה, ובכל שנה היא מצליחה לספק את הסחורה. התוכנית עדיין נחשבת לקונסנזוס, עדיין יש בה את היכולות לפנות לכל שכבות הגיל ולכלל האוכלוסיה, ואין ספק שיידרשו יותר מכמה תוכניות מקרטעות כדי לפגוע במעמדה המיוחד.
למרות זאת, נדמה שגם יוצריה מודעים לצורך של התוכנית להתחדש ולגוון, להתפתח ולהשתנות, אך לפי הפרק הראשון, השינוי המהותי ביותר נרשם דווקא במדד הצחוק: רוב הבדיחות פשוט לא היו מצחיקות, עם כל הצער שבדבר.
אל תפספס
התוכנית נפתחה שוב בקטע סאטירה, במערכון על גן הילדים של עלמה זק, וכך כבר פתחנו ברגל שמאל. יסלחו לי אחיי המבקרים, אבל לשם מה צריך את הסאטירה הזאת? זה אתגר גדול ומסוכן להתעסק עם סאטירה ביום שישי בערב, כשלאחרונה נדמה שהשימוש בז'אנר נעשה אך ורק במטרה לספק את צורכי הברנז'ה. הרי הקלישאה טוענת ש"סאטירה לא אמורה להצחיק, היא אמורה להציג בפניך את המציאות ולבעוט לך בבטן", אבל למי יש כוח לבעיטות בבטן ביום שישי בערב? לא ספגנו מספיק בעיטות במהלך כל השבוע? וכך שוב קיבלנו הומור מתחכם מדי, יומרני מדי, מאומץ מדי, ובעיקר לא מספיק מצחיק. אין פלא שההקלה הראשונה נרשמה בחיקוי של שני כהן ללירון ויצמן, שחשף שוב את הפשטות הנדרשת כדי לשעשע את הקהל.
בהמשך איל קיציס החליט לשחק אותה ג'ון סטיוארט ו"דיילי שואו", עם קטעי סולו ארוכים והתכתבות עם קטעי וידאו וכותרות העיתונים, אך ספק אם זה הולם אותו. לאחר מכן קיבלנו את "היכל התרבות בעשהאל", ביקורת על ציפי לבני והאופוזיציה, ומערכון על השכרת דירות לערבים אך מרוב ביקורת חברתית (קצת צפויה וקלישאתית) כבר החלו להישמע פיהוקים ברחבי הסלון. באנו לצחוק, לא לקבל הטפות מוסר.
כמובן שכמו תמיד, גם הפעם היו כמה הברקות שהצליחו לעמעם את הליקויים. המערכון על הפרלמנט הגברי בכיכובו של שאולי (אסי כהן) הצליח לאפיין את החברותא הגברית בצורה מדויקת, שיר הסיום על הרכב מהחברה שם את האצבע על תופעה ישראלית משעשעת, וכמובן שהחיקוי של אלכס מ"היפה והחנון" (על אף שהיה צפוי ומתבקש) בוצע היטב בידיו הנאמנות של פרידמן הגדול. אך כל אלו לא מחקו את הרושם שיש שחיקה קלה בשורותיהם של עורך התוכנית מולי שגב וחבריו. אולי העובדה שגם העונה הזו, כמו רבות מקודמותיה, נפתחה בצורה מאכזבת מרמזת משהו על הציפיות הגבוהות ועל הגעגוע של הקהל, אבל נראה שהבעיות מעט עמוקות יותר. אחרי ההצלחה הגדולה של "זוהי סדום", אנשי "ארץ נהדרת" היו אמורים להבין שנדרש הומור מאוד בסיסי כדי לספק את אוהדיהם. עכשיו עליהם להבין שכל סטייה מהדרך הזאת היא מסוכנת, ובעיקר מיותרת.
