ביל מאעכר: על "Religulous" של ביל מאהר

מה שקום המדינה הוא עבור הישראלים, בריאת העולם היא עבור האמריקאים. בשני המקרים, אנשים שבדרך כלל לא מגלים כל עניין בחומר הנלמד בבתי הספר לפתע מתגלים כבעלי דעה נחרצת. טריגונומטריה? אם משרד החינוך החליט, כנראה שזה חשוב. "אנטיגונה"? לא יודע, להזיק זה לא יכול. אבל הנכבה אצלנו, או אבולוציה אצלם? כאן, כל אחד נהיה רכז פדגוגי בכיר בעירייתו, שלא לומר פרופסור לחינוך באוניברסיטה הקרובה למקום מגוריו. כאן, כל אחד כבר יודע מה כדאי ללמד את יוצאי חלציו בדרך להפיכתם לאזרחים של מופת ומה עדיף שלא ישמעו כי זה עלול לטמא את מוחם הרך ולגרום להם לכפור בצדקת הדרך.

בשני המקרים מדובר בוויכוח שמפלג את שתי האומות – בהבדל מהותי אחד: בארץ, ידו של הנרטיב הערבי נמצאת על תחתונה במאבק על שעות הלימוד בבתי הספר, בעוד שבארצות הברית תורתו של דרווין נמצאת – לפי שעה – על העליונה. ומדוע לפי שעה? כי מעמדה הולך ופוחת נוכח הדרישה הגוברת להכניס לתוכנית הלימודים את יריבה, ה-Creationism – אותו פסאודו-מדע שמנסה ליישב בין סיפור הבריאה של ספר בראשית לבין התגליות המדעיות של המאות האחרונות, ובראשן העניין הפעוט הזה שנקרא דינוזאורים.

אך בעוד שבישראל הקרב בין שתי האידיאולוגיות ניטש בסך הכל כ-60 שנה פלוס מינוס, הרי שהמאבק בין תומכי האבולוציה לבין חסידי הבריאה בארצות הברית נמשך כבר קרוב ל-150 שנה וידיהם של הראשונים לא תמיד היתה על העליונה – מה שיכול להתפרש כסימן (משמח לאחדים, מדאיג לאחרים) שעוד יבוא יום וילדי ישראל ילמדו שהשממה שאותה יצאו הביל"וים לכבוש לא היתה כל כך שוממת. אם לחזור למקרה האמריקאי, די להזכיר את משפט הקופים המפורסם מ-1925, בו הורשע המורה לביולוגיה ג'ון סקופס בהוראה בלתי חוקית של תורת האבולוציה (ואשר זכה לגרסה קולנועית מהוללת בכיכובו של ספנסר טרייסי), כדי להיווכח שגם אם מוצא האדם איננו מהקוף, ההיסטוריה התרבותית שלו בכל זאת מתפתחת.

מתפתחת – כן, אבל לאו דווקא מתקדמת. נדמה שמאז אותו משפט קופים לא זכתה תורתו של דרווין לכזו מתקפת נגד כמו זו שבה היא נתקלת באמריקה של השנים האחרונות. והפחד שמא ההיסטוריה היא יותר גלגל מסתובב מאשר חץ ליניארי ושבעוד כמה שנים האבולוציה תהיה שוב מוקצה ניכר יותר ויותר בקרב החילוניות האמריקאית. ולמרבה הצער, יותר משסרטו התיעודי של ביל מאהר, "אין לו אלוהים", ששודר אמש (ראשון) ב-yes דוקו, מנסה להגיע לשורשי החזרה ההולכת וגוברת של האמריקאים אל הדת, הוא ממחיש את עומק המגננה שבה נמצאים חבריהם החילונים.

לצד ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר, מאהר הוא אחד משלושת המוסקטרים של הסאטירה הטלוויזיונית האמריקאית שנמצאים בחוד החנית של הקרב האידיאולוגי בנוגע לבריאת העולם. ולעניות דעתו של כותב שורות האלה, הוא גם הטוב שבהם. זאת משום שכמות המידע שאליה הצופה נחשף בתוכניתו השבועית, "Real Time", אינה נופלת מכמות הצחוקים שנפלטת מפיו. בניגוד לסטיוארט וקולבר, שמצהירים במפורש שהם כאן כדי להגחיך את העמדה שמנגד ולא כדי לספק לה אלטרנטיבות, מאהר אינו עושה לעצמו הנחות ומוכיח מדי שבוע שקומדיה איננה רק אוסף של כלים לניפוץ דעות מטופשות אלא גם דרך די טובה להעברת מידע ולניסוח עמדות.

בדיוק בגלל זה, עומק האכזבה מ"אין לו אלוהים" (או "Religulous" במקור) הוא כגובה הציפייה. מאהר, אתאיסט מושבע שגורם לטומי לפיד להידמות לעובדיה יוסף, ובמאי הסרט לארי צ'ארלס ("סיינפלד", "תרגיע", "בוראט", "ברונו") יוצאים במסגרתו למסע ברחבי ארצות הברית – עם כמה מעקפים בישראל, איטליה, הולנד ואנגליה – כדי לרדת לכאורה לשורשיה של הקיצוניות הדתית על כל גווניה ואמונותיה.

במהלך מסעם, הם נפגשים עם מגוון של טיפוסים (שמחזירים את המלעיל למילה "טיפוס"): מנהל פארק שעשועים בו משוחזר סיפור הבריאה על פי תורת ה-Creationism (כולל מיצב שבו ילד אנושי משחק באושר למרגלות רגליו של טירנוזאורוס רקס); שחקן המגלם את ישו בפארק שעשועים אחר בו משוחזר סיפור הצליבה; אוונגליסט שהיה בלהקתו של זמר הסול טדי פנדרגראס; סנאטור שבתשובה לשאלה מודה מבלי דעת שלא צריך לעבור מבחן IQ כדי להיות בסנאט (הקטע שבשבילו בכל זאת שווה לראות את הסרט); אחד מרבני נטורי קרטא שביקר באירן במסגרת ועידה שעסקה בהכחשת השואה; בעליו של הגיי בר המוסלמי היחיד (כנראה) בעולם; שני מורמונים שחזרו בשאלה; מופתי עם רינגטון של לד זפלין בנייד; ועוד ועוד ועוד

אלא שבמקום שצבעוניותם של המרואיינים תתפתח לאיזושהי אמירה נוקבת על פנאטיות דתית היא גורמת לסרט לקרוס תחתיה. זאת משום שאין ולו מכנה משותף אחד לכל הטיפוסים שעימם נפגש מאהר, מה שהופך את הסרט לסדרה של ויכוחים לגופו של "טיפוס" שאינה חושפת דבר מלבד את כושרו הרטורי של הגיבור הראשי, מאהר. עם אחד הוא מתווכח על סבירות האמונה בדבר קיומו של נחש מ?ד?ב??ר (בסיפור אדם וחווה); עם אחר – על מידת ההתאמה בין העושר המופלג של הכנסייה לבין תורתו של ישו; ועם עוד אחד – על הסתירות שבין הגרסאות שמובאות בארבעת ספרי הבשורה לסיפור לידתו של הצלוב. את הראיון עם הרב שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל הוא נוטש באמצע; את זה עם שני ההומואים המוסלמים הוא מנצל כדי לרדת עליהם, וזאת על אף שקודם לכן ניסה לקעקע את פועלו של כומר "המתמחה" בהפיכת גייז לסטרייטים; וכן הלאה.

אחרי כל זה, הצופה אינו יכול אלא לתמוה מה בעצם כל כך מפריע למאהר בדת. האמונה בממשותן של אגדות? חוסר העקביות של ספרי הקודש? הסתאבותן של הדתות הממוסדות? לא ברור, ונדמה כי גם מאהר וצ'ארלס הבינו בשלב מסוים את הבעייתיות. לכן כנראה הם ניסו להפוך את הסרט לסיפור לבטיו של מאהר עצמו ביחס לדת במקום למסע אל שורשי הפנאטיות. ואכן, לאורך הסרט משובצים קטעים שבהם מאהר מספר על ילדותו כבן לאב קתולי ואם יהודייה וסצינות שבהן הוא משוחח עם אמו ואחותו על מקומה של הדת בבית. אלא שקטעים אלה כה יבשים שהם רק מדגישים את העובדה שכשם שאת מאהר לא באמת מעניין להבין את שורשי המשיכה לדת בקרב המאמינים, כך גם לא ממש מעניין אותו לרדת למקורות הרתיעה שלו ממנה.

התוצאה, כאמור, היא אוסף של מפגשים אזוטריים – חלקם משעשעים, חלקם מעצבנים, מיעוטם מעוררי עניין, רובם נטולי פואנטה – שאינם מתגבשים לכדי מהלך קוהרנטי וחושפים שיוצריו פשוט התקשו להחליט על מה בעצם הסרט שלהם. כל זאת, עד שמגיעים למונולוג הסיכום של מאהר. כמו שמוכיחה תוכנית הטלוויזיה שלו, מאהר הוא רטוריקן לא פחות גדול מאובמה והדברים שעימם הוא בוחר לסכם את "אין לו אלוהים" הם ללא ספק אחד מנאומי ההגנה החזקים ביותר שתשמעו בעד החילוניות – והסיבה העיקרית, אם לא היחידה, לראות את הסרט כולו. עיקרו: המשותף לכל הדתות הוא התקווה שעומדת בבסיסן לבואו של הקץ, אז יתאחד המאמין עם אלוהיו בגן עדן. כל עוד השאיפה הזו היתה קיימת בימים שבהם רק לאלוהים היה את הכוח להשמיד את העולם – מילא; אך עתה, בעידן הגרעין, כשהאדם יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, היא הפכה לסכנה הגדולה ביותר שמרחפת מעל האנושות.

כשלעצמו, מדובר בנאום סיכום מבריק, אך, מצד שני, הוא מדגיש מחדש מדוע הסרט שאותו הוא מסכם נופל עשרות מונים מתוכנית הטלוויזיה שדרכה קנה מאהר את עולמו. שכן, גם בה השיא מגיע במונולוג הסיכום, אך עד אליו מנהל מאהר דיון מעמיק עם אורחיו – פוליטיקאים, פעילים פוליטיים, פרשנים, סופרים, שחקנים – שהם אנשים בעלי כושר אינטלקטואלי דומה שלו. בסרט, לעומת זאת, הוא בחר להתמודד עם מי שנדמים כחברים של כבוד באגודה הבינלאומית לאימבצילים וכתוצאה מכך נפל בדיוק אל המקום שממנו לא ניתן לשנות דבר: היהירות. ואם יש סיבה אחת לכישלון מאבקם של חסידי הנאורות באידיאולוגיה חשוכה כזו או אחרת – בישראל ובאמריקה כאחד – זה שבניגוד לכוהניה של הדת, הם מעדיפים להפגין את כישרונם בסתירת טיעונים במקום להתמקד בדיבור בגובה העיניים שעשוי גם לשכנע.