"אמריקה גזענית מאי פעם": ראיון עם הבמאי דן סטורמן

(מתוך "פסקול של מהפכה", באדיבות yes דוקו)

במשך עשרים שנה, נהג הקולנוען דן סטורמן להאזין ל-" Voices of the Civil Rights Movement", אלבום משולש שנפל לידיו, ובו מיטב השירים שליוו את המאבק של התנועה האמריקאית למען זכויות האזרח בשנות החמישים והשישים. איכות הסאונד לא היתה טובה וההאזנות השכיחות לאלבום שחקו אותה עוד יותר, אבל כל אלה, כמו גם מרחק הזמן, לא החלישו את הכוח של המנונים בסדר הגודל של "We Shall Over Come", וסטורמן המשיך להתרגש מהם בכל פעם מחדש.

בינתיים, סטורמן פיתח קריירה דוקומנטרית, ועשה סרטים על נושאים אחרים לגמרי מאשר המלחמה למען שיווין זכויות בין שחורים ולבנים. כך, סרטו התיעודי הראשון ועטור שבחים, "נאנקינג", שאותו ביים ב-2007 עם ביל גוטנטג, עסק בכלל בפלישה היפנית הרצחנית לסין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. נראה היה שהמוזיקה החביבה על סטורמן תישאר במערכות השמע שלו ולא תגיע ליצירתו הקולנועית, אבל אז נפל דבר – הקולנוען צפה בסרט תעודה בשם "Amandla" שהציג את מקומה של המוזיקה במאבק נגד האפרטהייד, והבין שיהיה זה מעניין ליצור מסמך על התהליך הדומה שהתרחש בארצות הברית. התוצאה היא "פסקול של מהפכה", שיתוף פעולה נוסף של סטורמן ושל גוטנטנג, שישודר היום (שלישי) ב-yes דוקו.

הסרט מערבב בין קטעי ארכיון, ראיונות עם גיבורי המאבק שעדיין בחיים וביצועים של אמנים בני ימינו לשירים הנושנים. כך, בין השאר, אפשר למצוא בסרט את ג'ון לג'נד, וויקליף ז'אן ואפילו את TV On the Radio. "העבודה על הסרט נמשכה פי שניים מהצפוי בגלל שהתעקשנו לאסוף יחדיו את כל האמנים הללו", מספר סטורמן בראיון לוואלה! תרבות. "לעתים, זה דרש מאמץ מיוחד מצד המוזיקאים – ג'ון לג'נד, למשל, היה צריך לטוס מחוף לחוף ובחזרה באותו יום, ושילם על הכל מכיסו. באופן כללי, הניסיון לתמרן בין לוחות הזמנים של כולם היה כמעט בלתי אפשרי, אבל כיוון שכל מי שביקשנו ממנו להירתם למשימה ייחס חשיבות לפרויקט ולנושא שלו, בכל זאת הצלחנו להרים את זה".

"זה תלוי. בעיקרון, שום דבר לא השתנה: יש היום הרבה כוכבי רוק ופופ שבאמת אכפת להם ממה שקורה במדינה והם משתמשים באמנות שלהם כדי להביע את האכפתיות הזו. מנגד, למרבה הצער, יש גם לא מעט מוזיקאים שאכפת להם רק מהכסף שלהם, וכנראה שתמיד יהיו לא מעט כאלה".

"זו בחירה קשה, אבל אני חושב שאפשר להגדיר את ברוס ספרינגסטין כמוזיקאי-אקטיביסט הבולט ביותר כרגע. גם בגלל שמלכתחילה יש לו פופולריות חריגה וגם מפני שהוא מקדיש את מירב המאמצים להשתמש בכוח הזה כדי לקדם את הדברים שהוא מאמין בהם".

"להיפך. אני חושב שבמידה מסוימת, המצב היום מסוכן יותר מאשר לפני 50 שנה. בזמנו, הגזענות היתה גלויה ואף אחד לא היה יכול להתכחש אליה. כיום, היא חבויה היטב, ובגלל שאובמה בשלטון אפשר להתחבא מאחורי זה ולהסתיר אותה. אבל האמת היא שהדעות הקדומות נגד השחורים שרירות וקיימות, וכך גם הדיכוי שלהם באזורים מסוימים של המדינה ובעיקר הסכנה שבעקבות תהפוכות פוליטיות כאלה או אחרות, כל ההישגים של התנועות למען זכויות האזרח יימחקו".

סטורמן מקווה שהצופים ב"פסקול של מהפכה" יזכרו איזו דרך ארוכה עברה ארצות הברית מהימים שבהם לשחורים לא היה תמיד מותר לשבת ליד לבנים באוטובוס ויעשו כל שבכוחם, אם זה במילים או אם זה בשירים, כדי לדאוג שהמציאות החשוכה הזו לא תחזור שנית. בינתיים, בזמן שהסרט מתרוצץ בין פסטיבלים וערוצי שידור בעולם, הוא משלים את הפרויקט התיעודי האחרון שלו – "Pilot Season", סיפורם של מאות הילדים המגיעים להוליווד מדי שנה בתקווה להפוך לכוכבים.

כמו כן, משתתף סטורמן בהפקת " The Jewish Partisan Film Project: The True Story of Armed Jewish Resistance During World War II", סרטה התיעודי של ג'וליה מינץ, המבטיחה לחשוף חומרים חדשים על הפרטיזנים. סטורמן לא צפה בסרט התעודה הבולט שנעשה השנה על השואה, "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, אבל הוא מציין יצירה ישראלית אחרת כמקור השראה – "'ואלס עם באשיר' הוא פשוט אחד הסרטים התיעודיים הטובים והחשובים ביותר שראיתי בחיי", אומר סטורמן. "הדרך שבה ארי פולמן מהרהר על עצם העשייה הדוקומנטרית, הצורה שבה הוא מצליח לעורר עניין בשורה של ראשים מדברים, העובדה שהוא משכיל להשאיר כל כך הרבה חומר למחשבה, ובכלל כל העומק והיצירתיות שלו. כל אלה ליוו אותי בעשיית 'פסקול של מהפכה' וימשיכו להשפיע עליי כל עוד שאני עושה קולנוע".