הרשת החרדתית: סיכום 2010 בתרבות הדיגטלית

בתחילת 2009 התארח הקומיקאי האמריקאי לואי סיקיי אצל קונאן אובריין, אז עדין כוכב הלייט נייט של NBC, ובמונולוג מאוד מצחיק, בו התייחס אל המשבר הכלכלי, טבע את המשפט שבדיעבד הצליח לזקק את מהות אופיו של דור האינטרנט - הכל מדהים ואף אחד לא מרוצה: ממכשירי סלולר שעובדים לאט מדי ("אולי תתנו לזה רגע? לעזאזל, זה הולך אל החלל!") דרך חיבור רשת מהיר במטוסים שכושל ("כמה מהר העולם חייב לכם משהו שלא ידעתם על קיומו עד לפני דקה?") ועד איחורי המראות בשדות תעופה ("באמת? חיכיתם 40 דקות על המסלול? ומה קרה אחר כך? רק טסתם באוויר כמו ציפור?"). האנושות לפי סיקיי היא אוסף של חמורים כפויי טובה, שתורמים אפס למאמצי המדע וההישגים הטכנולוגים שלו ומצפים לתמורה מלאה כל הזמן.

לואי סיקי הוא איש מצחיק גם כשהוא מדבר על משפחות, ילדים, גירושין או מזון מהיר. השנה הוא אף התעלה על עצמו עם התוכנית שלו "לואי" שאחראית על כמה סדקים בבית החזה שלי. אבל כשהוא שם את המציאות בפרופורציה - אדרבא מול פניהם של צרכני קידמה ופיתוחים - הוא האיש המצחיק בעולם. כי כל מילה שלו מעוגנת במציאות העכשווית: אנחנו חיים בזמנים מופלאים, בהם הכל מדהים אבל אף אחד לא מרוצה.

השבוע תגיע לסיומה השנה הראשונה שאחרי העשור החשוב בתולדות רשת האינטרנט, אולי ההישג הגדול ביותר של האנושות מאז הנחיתה על הירח. בהרבה מובנים יש בין שני ציוני הדרך הטכנולוגיים האלה הרבה מן הדמיון - לשניהם השפעה טוטאלית על החברה שהמציאה אותם, באספקט הפוליטי, המדיני, החינוכי ובעיקר התרבותי-כלכלי.

המרוץ לחלל של שנות ה-50 וה-60 היה הטריגר לתהליכים שעיצבו את איך שהעולם שלנו נראה והתנהג - אפשר למנות כאן את התחמשות המעצמות והמלחמה הקרה, את התכתבות תחומי העיצוב והאמנות עם האסתטיקה העתידנית שרעיון החלל טיפח או את צמיחתו של ז'אנר המדע הבדיוני בספרות ובקולנוע. ההבדל הוא שבכל התחומים האלה, לקבוצה קטנה יחסית של אנשים היו הכלים והיכולות לעשות את השינוי. במקרה של האינטרנט, המצב הוא הפוך. לקבוצה גדולה – כמעט אינסופית – של אנשים יש את הכוח, היכולת והכלים לעשות שינוי גדול בהרבה. אמנם לא תמיד, כפי שאנחנו מגלים מדי פעם, לטובה. אבל, מצד שני, בעידן הדמוקרטיזציה של המידע הקבוצה הגדולה אינה המקור לכלים אלא רק הכוח המניע.

קחו לדוגמה את פייסבוק. 2010 תוזכר בעתיד כשנה בה הרשת החברתית הגדולה והחשובה ביותר הפסיקה להיתפס בעיני העולם הישן כקוריוז צבעוני וקיבלה את מקומה בשולחן של הגדולים. למעשה, במושגים דמוגרפיים פייסבוק היא המעצמה השלישית בגודלה (אחרי סין והודו) והיא גם הניסוי החברתי החשוב של דורנו (היא ולא ה"אח הגדול", מצער ככל שזה יהיה עבור המחלקה המסחרית של קשת).

הסרט "הרשת החברתית" הציב את הסיפור של בוראה, מארק צוקרברג, בראש רשימת המועמדויות לאוסקר ואילו המגזין טיים העניק לו עצמו את התואר איש השנה. שאלות כמו האם צוקרברג היה מקבל את התואר גם בלי הסרט או האם פייסבוק היתה מקבלת סרט הוליוודי גם בלי המשתמש ה-500 מיליון (550 מאז היציאה לאקרנים) הפסיקו להיות רלוונטיות.

מה שחשוב להבין, זה שאחד מכל 12 אנשים בעולם מחזיק חשבון פייסבוק, ו-1 מכל 4 דפי אינטרנט נצפה דרכה. הפיד הפך להיות כלי החדשות/הפצה/קידום/שיווק החשוב מכולם, כשהוא משאיר מאחורה את דפי הבית של האתרים הגדולים. תוכן הוא מלך? עדיין כן. אבל משנה לשנה מסתבר שהפלטפורמה היא אלוהים.

בכתבה המצוינת שליוותה את הכתרתו של צוקרברג כאיש השנה, פסקה אחת תפסה את העין במיוחד – העובדה שבתחומי העניין שבעמוד הפרופיל של צוקרברג עצמו, מופיע העיסוק "חיסול התשוקה" ("Eliminating Desire"). בכתבה עצמה הוא הסביר כי מדובר יותר בתפיסת זן לפיה יש לחסל את התשוקה לדברים שלא חשובים באמת. אתם מבינים? האיש מאחורי מכונת הבזבוז היעילה מכולם, הזמן וחלון הראווה הווירטואלי הגדול בעולם, הוא בעצם בודהיסט. זו רק אני שמרגישה כאילו התכופפתי במקלחת הלא נכונה?

הכל מדהים ואף אחד לא מרוצה כי עכשיו (כמעט) כולם יודעים להוריד סרטים וסדרות אבל עדיין בוכים על זה שאין מה לראות בטלוויזיה (תתנתקו מהכבלים והלוויין למען השם!). ולכולם (כמעט) יש חשבון טוויטר בו הם חופרים על החיים שלהם כאילו לא היתה הפלטפורמה כלי שקם על מנת לחסוך מאיתנו את אכילת הראשים הזו (אגב, מבחינתי האשם בכך הוא קניה ווסט). ולכולם (טוב, כמעט) יש טלפונים חכמים אבל מה הם שווים כשלבת המערכת של חברת הסלולר שלהם קורסת ביום בהיר אחד? וזה עוד מבלי שסיפרתי לכם כמה זמן הייתי צריכה לחכות על המסלול בטיסה האחרונה שלי לניו יורק. 30 דקות, אם כבר שאלתם. וכן - זה הרגיש כמו נצח.

כך שאם לסכם את 2010 באמת, הרי שהיא השנה בו שאר העולם גילה את הסקסיות של תחום התרבות הדיגיטלית. כבר לא צריך לשכנע אנשים שטכנולוגיה, דיגיטציה ועתידנות זה כיף. הם כבר מחפשים וגם מוצאים את זה לבד. לאט אבל בהתמדה המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם אל הסלון של ההורים שלנו, של מקומות העבודה שלנו, של משרדי הממשלה שלנו. יש לנו יותר חברים אונליין מאופליין, יש לנו יותר מכשירים של אפל משהיו לנו בעבר, ובכל אספקט אפשרי, השינוי הזה הוא לגמרי מדהים. אז איך, איך אנחנו בכל זאת לא מרוצים?