ברווז אחד שחוט

איציק חלה בדיוק ביום הולדתו השנתיים וחצי, וניתן היה לראות בזה עוד דוגמא לחוסר הפשר בתכנון שמתכננים המלאכים. התוכנית המקורית היתה לקחת אותו. מלכתחילה הוא לא צריך היה להיות כאן. הוא לא מתאים לחיים עלי אדמות. פשוט לא מתאים.

זה לא רק האף שלו, לא רק האצבע הקטנה העקומה ביד ימין, הדרך שבה הוא הלך גורר את רגליו, נשרך, ולא עזר כל מה שאמרו לו, הסבירו לו, התריעו בפניו, הזהירו אותו. לא, זה לא היה העיקר, אם כי מיטיבי ראות, וכאלה לא חסרו, יכלו כבר בסימנים אלה לראות שהוא לא מתאים. כבר אז, באותן שנים רחוקות, חלק מן האנשים סביבו אפילו נתן ביטוי למחשבות אלה בקול רם, כשצריך היה וכשלא היה צריך, בגדר הנימוס ושלא בגדר הנימוס.

בקיצור, כל הופעתו צעקה: זה לא זה. כל הופעתו צעקה: הוא לא צריך להסתובב כאן. אף פעם לא. לא אז ולא עכשיו. אבל אף אחד לא היה מוכן לתקן את הקלקלה ולקחת אותו. ככה בדיוק. הוא נשאר כי אף אחד מן המלאכים לא היה מוכן לקחת אותו. נקודה. אם אפשר לשים נקודה בסיפור שאין לו סוף למרות שנקודות, גם כזו ששמתי כאן, עוד תהיינה בו. ואני אומר כבר עכשיו לתועלת כל מי שאינו מאמין: זו בהחלט אזהרה.

עכשיו, המחלה ההיא בגיל שנתיים וחצי היתה קשה מאוד. הוא ריחף בין חיים ומוות מספר פעמים. היתה הרגשה שמישהו שם לא יודע מה לעשות בדיוק, אולי התבלבל, אם מותר לומר. התחילו ולא סיימו. הכו בו מין מכה לא מושלמת. ככה הוא נשאר חולה חצי שנה. לקום מן המיטה הוא לא יכול חודשים רבים, עד יום הולדתו השלישי, שבו הוא קם לראשונה מן המיטה.

וזו שוב היתה דוגמא לבלבול בתכנון ביחס אליו. כי ביום שבו הוא יכול היה לעבור אליהם, למה שמכונה השמים, באופן חגיגי ומיוחד, בתאריך עגול שקל לזכור, וקל להסביר, וקל להצדיק ולמצוא משמעות בו, דווקא באותו יום עצמו הוא קם מן המיטה להמשיך. כלומר, הוא המשיך להיות כאן. בתל-אביב הקטנה. אני יודע שלא חוכמה להגיד ככה, תל-אביב הקטנה, כי מתי היא לא היתה קטנה, ומתי היא לא תהיה קטנה. אבל זה אותו הדבר בדיוק לגבי איציק, מתי הוא לא היה קטן ומתי הוא לא יהיה עוד, עם כל מה שעובר עליו?

לכן, אם עליו אנחנו מדברים כעל קטן, גם לגבי תל-אביב מתאים לומר, קטנה, וכזו היא, למרות שלא פעם איציק עצמו לא חשב על העיר שלו שהיא כזו, קטנה. למשל, כמו באותה הליכה לשוק הכרמל עליה מסופר כאן. ובינתיים, הוא חלה והחלים כמה פעמים, תמיד במחלות קשות ולא מתאימות: טיפוס הבטן, דיפתריה, דלקת כבד חכלילית. חלה והחלים. חלה, לא כעונש על חטאים, והחלים, לא כאיתות מלמעלה. לא. היתה פה, כנראה, תקלה.

והוא? הוא סבל. הו, כמה שהוא סבל, אבל זה מפני שהוא לא צריך היה להיות כאן. וזאת כבר אמרתי, אני חושב, בצורה ברורה ומספקת. ובכן, הוא הלך פה והלך שם. אתם יודעים, גינות ציבוריות, שקיעות, קולנוע ארמון דוד בדיזנגוף, זה הקולנוע שליד הים, אז שוב שקיעות, ושוב גינות ציבוריות. בקיצור, הוא דחף את הידיים שלו, עם האצבע העקומה, פה ושם לחזיה ופה ושם לתחתונים, פה ושם לאלה שהוא רצה לדחוף אליהם את הידיים שלו, ופה ושם לאלה שלא כל כך רצה, אבל אם היו אומרים לו לוותר על זה, הוא לא היה מסכים בשום פנים ואופן.

מין כזה טיפוס, אחד שמרגיש שהוא באיזה קרב וצריך להצטיין ואסור לסגת מעמדות שנכבשו, כי מי יודע מתי תהיה ההתקפה הבאה ואיך היא תסתיים. והוא המשיך לנהוג כך גם כשהוא הרגיש שזה לא זה, ואין טעם לעשות את זה, והוא מבזבז לעצמו את החיים. אבל מכיוון שלא ידע מה באמת הוא צריך לעשות, עשה מה שלא היה צריך. כזה טיפוס, אחד שלא מתאים הנה. אז נאמר שבמקום לא להתאים בצורה אחת, הוא בסך הכל לא התאים בצורה אחרת. ומכיוון שלא התאים, כל ההתנהגות שלו לא עזרה לו.

ההליכות בלילות. הדיבורים האינסופיים עם חברים. החשבונות, למה וכמה. כל אלה לא עזרו בכלל. הוא המשיך לעצור ברחוב דיזנגוף וברחוב ארלוזורוב וברחוב ז'בוטינסקי וסוקולוב וארבע-ארצות ולוי יצחק ומהר"ל, ובסמטאות הקטנות שליד הים. אתם יודעים, כל האזור הזה של מערב ארלוזורוב. המקום אליו נפלט מההתחלה, כשהמלאכים טעו ונתנו לו להיות כאן. בטעות הראשונה שלהם ביחס אליו.

והוא? הוא המשיך לעצור ליד בתים, להרגיש רע ולהקיא. להקיא בחצרות כשהצליח להתאפק קצת, ועל המדרכה כשלא הצליח להתאפק. כן, וגם המשיך להתעלף מפעם לפעם, ככה סתם. אבל זה לא היה סתם. זה קרה כשנזכר מאין באמת בא ולאן באמת הוא שייך, וזה היה גדול עליו.

והמלאכים, אתם שואלים? יותר טוב שלא תשאלו, כי אני כבר רואה את הגיחוך המכוער מצטייר על הפנים שלי, כשאני רוצה לענות לכם בשאלה: מתי סמכתם לאחרונה על מלאכים? ובכלל, מה הסיפור שלי בא לספר, אתם חושבים? אולי בדיוק את זה, אין לסמוך על מלאכים. אבל באמת, זו אינה התשובה הנכונה. מי יודע מה התכנון האמיתי שם, ומה המלאכים באמת עושים ולאן זה מוביל? אולי בכל אופן זה חלק מן התוכנית, כלומר, כל המחלות שהיו לו, וכל הכיעור ברחובות, האבק ומהדורות החדשות והחמסינים והמחבלים וכוחותינו וכוחותיהם, הכל הכל הוא חלק מן התוכנית ואנחנו באמת לא מבינים, לא רואים את המטרה האמיתית?

גם איציק לא הבין, אבל הוא הרגיש. אני יודע שלא צריך לפחוד משום דבר, גם לא משפה חגיגית. לכן זוקף את ראשי ואומר: איציק שמע את משק כנפיהם של המלאכים. שמע, מבלי שיכול היה לראות לאן בדיוק הם עפים, וגם היה קשה לו מאוד. אולי בגלל זה הוא הקיא ברחובות. טוב, לפעמים, לא תמיד.

אני אומר, הקיא. וזה נכון, אבל אין משמעות האמירה שהוא היה מצומק, קטן ועלוב. הוא אמנם גרר רגלים על המדרכות, אבל גם זקף ראש מעת לעת. הנה, למשל, התגלגל עם מישהי או עם שתיים בלילות קיץ יפים על הגג של הבית בו גר עם הוריו, ואחר כך ירד למטה לישון, כולו מכוסה פירורי סיד לבנים, על הבגדים ומתחת להם. הוא גרר את הרגלים, זה נכון, הביט למקום אחר, זה נכון, אבל בסך הכל הוא גם אכל בכלל לא רע. בכלל לא רע. לפני סרט, סטייק. אחרי סרט, סטייק. עם הרבה הרבה חריף, ושומן נוטף מן הבשר. וגם שיפודים ביפו, כבד, כליות, ברווז, טחול.

והרחובות תמיד מלאים אפשרויות. הרומנטיקה היתה לאכול בחוץ. בכלל, הרומנטיקה היא לעשות את זה בחוץ, לא? אז הוא אהב קומזיצים עם החברה על הירקון בבית המכשפה, או על שפת הים, כאן, ובגלילות, ובראשון על הדיונות. קומזיצים בכל מקום שאפשר. ובסביבות שלו, בירקון ועל שפות-הים של תל-אביב ושכנותיה, היה אפשר לעיתים קרובות יותר. עכשיו, בקשר לבשרים, אפשר לבקש ממישהו, דדי או יונתן, או אורי, רצוי מאחד מאלה שמבינים בזה, להביא את הבשרים.

כאלה חתוכים, פרוסות אליפטיות, שעליהן תרשים של פסים כמו חתכים בעץ, או קוביות או גלילים של בשר טחון, משובץ אדום לבן כמו פסיפס, אלא שכאן הלבן הוא השומן. כל אלה ארוזים בנייר אטום, נייר מט לבן, שעווני, שמפריד בין פרוסה אחת לשניה ולא סופג את הדם, וצריך את כל החבילה לארוז טוב טוב בנייר סופג, שהדם לא יזול מן החבילה של הבשרים אל התיק ויכתים אותו.

את השיפודים צריך לארוז כל סוג בנפרד. בכלל, הטיפול בבשרים מגוון ומצריך ידע. הסטייקים, למשל, יכולים להגיע אל הקומזיץ כשהם עוד קצת קפואים, אבל את השיפודים צריך להפשיר מראש, שהבשר יהיה רך ומוכן לאש. החברה עושים את זה בסדר בדרך כלל, וכשאנחנו פורקים את החבילה ליד המנגל, אין הרבה הערות ואין הרבה טענות, ואם יש אז זה כדי להרשים את הבנות.

אפרת בנגל, למשל, אוהבת הערות גסות על מה שעוד קפוא וצריך להיות רך ועל מה שרך וצריך להיות קפוא, ועל כך שהרבה דם יש פה. ככה זה מתנהל לאורך השנה, אבל כשהחגיגה היא אמיתית באמת, איציק לא מוותר על קניית הבשר בעצמו. למשל, בקומזיץ של יום העצמאות, או כשהוא חושב שיביא מישהי חדשה אל הקומזיץ, כזו שיש להתאמץ למענה. מישהי מרשימה באמת, ואפילו הכוכבים יסתכלו בהם מן השמים הפתוחים שמעל למדורה. אבל עכשיו, בנקודה הזו של הסיפור, הם מסתכלים בהם רק כדימוי.

את ההתייחסות האמיתית שלו אל הלילה כבר הזכרתי. אלה הלילות שבהם אינו יכול לישון, כי עוד הרבה לפני שיוצאים אל הכוכבים, כשעדיין נמצאים בחדר הסגור, מאחורי כל כתם בחדר עומד מישהו. והוא יודע שבאמת עומד מישהו, לא סתם שטויות של ילדים. והוא אינו יכול לעשות כלום, אפילו לא לקרוא לו, למישהו הזה, כי יש לו הידע של להרגיש אותו ולא הידע של לפנות אליו. כשאתה יודע את המישהו הזה, אתה מוכה מכה שכזו, שכל המילים וכל מחוות הפנייה נעלמות לך מן הפה ומן הגוף. וזה לא שונה מאשר להיות חולה. כל מה שכבר כתבתי.

אז כשהוא רוצה שהחגיגה תהיה לו אמיתית, הוא הולך בעצמו לשוק הכרמל לקנות את הבשר. שוק הכרמל, עם הדוכנים והחמוצים והירקות והקריאות של הרוכלים: תבואי גיברת, וכל זה. כדאי לאיציק להיות שם כמה שיותר. הוא אוהב להיות שם. אולי משום שבשוק הכרמל כל התכנון של המלאכים לגביו לא כל-כך נשמע בגלל שהאוזניים שלו מלאות רעש אחר, ובגלל הרצינות שבה כולם עושים בו הכל. כולם, המוכרים והנשים המסתובבות עם הסלים, לא לשחק באו לכאן. ומן הצד, כשעוברים מדוכן אל דוכן, חוצים את הסמטאות הקטנות הפונות ויורדות אל הכרם, שאותן הוא מכיר פחות, כי עוד אימא שלו אמרה לו שלא כדאי ללכת לשם, במורד הסמטאות, עם זרמי השפכים וזרמי הדמים. כך אמרה לו כשהיה עדיין ילד קטן, והוא שומע לפעמים בקול אימא שלו.

אבל בפעם שרצה להביא משהו באמת טוב אל המדורה, ביום העצמאות הזה, לא רצה מן האטליז שבפינת הרחוב הראשי של שוק הכרמל, בו הוא קונה תמיד. ממנו מייד פנה והלך פנימה אל תוך הסמטה, ששם היתה המשחטה, מקור הבשר האחד לכל הקצבים שעומדים מאחורי הדלפק הארוך, הלבן אדום, מהם הוא נוהג לקנות. טוב, אולי לא המקור היחיד, אבל המשחטה הזו היא בוודאי אחד המקורות העיקריים שלהם. אז למה לא מן המקור. שם יותר טרי, ושם אפשר לבחור. המשחטה לא רחוקה, ממש כמה צעדים במורד הסמטה, והיא ביתן קטן, קומה אחת, כמו כל הבתים בכרם. ובחצר ערמות של ארגזים מרושתים, כלובים, כלוב על כלוב, שורה על שורה, מתנשאים משני צדי השביל כמעט עד לגובה של הבית עצמו, שני טורים כהים, ארוכים וצרים, משאירים מעבר צר ללכת בו עד המשחטה עצמה.

שני טורים כהים כי גם בצהרים, כאלה בהם הוא הולך בשביל הזה בדרך פנימה, ארגזי המתכת, בסורגים הדקים והמפותלים שמהם הם עשויים, מאפילים על השביל. אפילו שחלקם ריקים, מחכים להישלח אל הלולים ולהתמלא שוב. ורק בחלקם יושבים ברווזים ואווזים מלוכלכים ומחכים לתורם. יושבים, לא נעים, לבנים מוכתמים, הרעש ברחוב לא נוגע בהם. אולי מתוך עייפות עצומה ורעב, כי לא מאכילים ולא משקים אותם כמה ימים מראש, שלא יחרבנו בכלובים ולא ילכלכו את המשאיות המובילות אותם הנה, ולא את הסביבה של המשחטה, ובכלל, שיהיה יותר נוח לנקות אותם אחר כך.

מתוך עייפות הם שקטים, יושבים או עומדים, קשה להבין, אחד על השני צפופים צפופים, עד שאי אפשר להזיז צוואר, עד שאי אפשר להניע ראש. חלקם הסתובבו קודם במכלאות הגדולות, מתחת יריעות יוטה שעושות את השמים מאוד נמוכים. אבל חלקם, כמעט נולדו בתוך הכלובים, והנה הגיעו באותם כלובים בהם בילו את עיקר חייהם, משהוציאו אותם מן המדגרה, ועד שגדלו לגודל כזה שאין להם עוד מקום בכלוב, כשהם שם ביחד, וצריך כבר להסיע אותם למשחטה, שבה יוציאו אותם ויפנו את הכלוב לחדשים שמחכים במדגרה.

איציק נתון לרושם שיוצר השקט שלהם. אולי גם משום כך הרעש בתוך המשחטה המם אותו כשנכנס לחדר הראשון. זוהי המשחטה עבורו כי מעבר לחדר זה לא נכנס. לא נתנו לו להיכנס. גם אל החדר הראשון נכנס מבלי לשאול, בעצם. החדר הזה כל כולו סרט נע אחד, שבו יושבים הברווזים זוגות זוגות בתוך תיבות, נעות זו אחר זו, ומתקדמים, דרך מסך גומי, כנראה אל החדר השני שבו שוחטים אותם. והרעש הוא הרעש של תנועות שני העובדים, להוציא את הברווזים מהכלובים, להושיב אותם בארגזים הפתוחים שבהם הם נוסעים, לזרוק את הכלובים הריקים בערמה בצד, להוציא את הכלובים הריקים, להכניס כלובים חדשים, לפתוח את הכלובים, להושיב את הברווזים בארגזים הפתוחים בהם הם נוסעים. וחוץ מזה, גם המכונה עצמה חורקת חריקות בהחלט לא נעימות. זה די הזכיר לאיציק את החדר הקדמי של המטבח בקיבוץ של הדוד שלו עם מכונת רחיצת הכלים, ששם הוא ביקר לעיתים קרובות, רק שבמקום מגשים וצלחות וסכו"ם, נוסעים בארגזים ברווזים.

דווקא אז אוחז בו רצון משונה לגדל ברווז. הוא נזכר שהכלוב של היונים על הגג אצלו בבית ריק מזמן. לקחת מכאן ברווז אחד ולהביא אותו אליו הביתה, ברווז אחד חי, להוציא ברווז אחד מן המסלול הזה של הנסיעה, נראה לו המטרה שבגללה בא הנה. מה אני אומר, המטרה שבגללה בא? זה נראה לו הכל. ושוב, נקודה. כבר לא איכפת לו מהקומזיץ. הוא שוכח למה נכנס הנה. בעצם, שילך כל הבשר לעזאזל. הוא מסתכל על אחד הברווזים, לבן מלוכלך, נראה קצת חולה.

הוא פונה אל אחד העובדים. אני רוצה את הברווז הזה, הוא אומר, כן דווקא את זה, את זה הוא יציל. את זה הוא ייקח מן המסלול. אני רוצה את הברווז הזה, הוא חוזר ואומר, כשהעובד אינו עונה לו, והמכונה בינתיים נוסעת הלאה, עם הברווז. ואחד מן השניים שואל אותו, למה דווקא את זה? את זה יהיה קצת קשה. קשה להבדיל ביניהם אחרי מריטת הנוצות, כשהם בלי ראש. לא, אומר איציק, אני רוצה אותו ככה. ככה אי אפשר, עונה העובד, אי אפשר לתת אווז לא מנוקה, אסור לנו. והמגש של הברווז כבר עובר את מחיצת מסך הגומי ונעלם בחדר השני.

אני רוצה את הברווז הזה לא מנוקה, אני רוצה את הברווז הזה חי, אומר איציק, כשהוא יודע שהברווז הזה לא עוד ממשי. אי אפשר להוציא מכאן ברווז חי, אומר העובד השני שמצטרף לשיחה, למרות שלא נשאל, ואיציק חוזר ואומר גם לו שהוא רוצה ברווז חי, כעת הוא כבר לא מתעקש על הברווז ההוא, הוא רוצה ברווז חי, הוא בא לקנות כאן ברווז חי ולגדל אותו, כן, הוא צריך לגדל ברווז, אמרו לו שכאן הוא המקום היחיד להשיג ברווז חי, בעיר לפחות. להשיג ברווז כאן כן, אבל חי אסור, אומרים שני העובדים, ואיציק שומע שוב את משק כנפיים של המלאכים ממש לידו.

ברווז אחר ברווז, בזוגות, יושבים עם הראש בכיוון אחד, מסודר, שיהיה יותר קל לשחוט אותם, הם עוברים על פניו, זוגות זוגות, כמו בכניסה אל התיבה, ודי חבל לו על הגב של העובדים שצריכים כל היום להתכופף ולהזדקף, להתכופף ולהזדקף, להתכופף ולהזדקף, עם כל הקופים והזיינים והפהיים שבמילים הללו. איך זה אף אחד לא חושב עליהם. איזו עבודה מחורבנת היא זו. ממש מרשם לאורתופד, מתכון להזדקנות ממארת, לא יפה ולא מכובדת. ואחר כך ללכת ברחוב עם גיבנת, הגוף נוטה קדימה כאילו ממהרים לאן שהוא, כאילו יש כוונה.

ממש כמו שאיציק עצמו יוצא והולך. הולך? כן, איך אפשר לקרוא לזה אחרת? הוא כבר לא שם, במשחטה. אין לו ברווז חי. הוא לא הוציא משם שום דבר. וכל הקולות שדיברו אצלו, והם דיברו, שוב גרמו לו להקיא. אולי אפילו סחרחורת. אולי אולי אפילו התעלף. זה שהוא לא זוכר לא משנה בכלל. עובדה שקם, ועובדה, שוב לא התגשמה התוכנית המקורית. שוב לא התגשמה. שוב לא לקחו אותו מכאן. שום מלאך לא הסכים לקחת על עצמו את העניין.

עכשיו, כשאני כותב את הסיפור, אני יכול לסיים ככה: אפשר להגיד שהמלאכים טועים. אפשר להגיד שאנחנו טועים. אפשר להגיד שהם אינם. שאין בכלל מלאכים. בויכוח הזה כבר היינו, בדיוק כמו שהסיפור הזה יכול היה להיקרא גם: סיפור ליום העצמאות. אבל באמת, עכשיו, כשאני כותב את הסיפור, וגם מעבר לכך, אני מקשיב טוב לאיציק. מקשיב טוב. מקשיב לא פחות טוב מאשר הוא מקשיב למשק כנפיהם, מאשר הוא מרגיש אותם. גם אם להרגיש אותם זה להקיא.

יליד 1949. סופר, משורר ופרופסור לספרות עברית. עד כה ראו אור תשעה ספרי שירה, שני רומנים וארבעה קבצי סיפורים קצרים פרי עטו.