וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דבר קטן וטוב: על הספר "יותר מדי אושר" של אליס מונרו

לילך וולך

4.1.2011 / 16:31

הנדיבות והעדר הצדקנות שבסיפורי "יותר מדי אושר", הקובץ החדש של אליס מונרו, מזכירים שלא סתם היא היורשת של ריימונד קארבר

אחת לכמה שנים, נוחת בלי רעש קובץ סיפורים חדש של אליס מונרו. בלי רעש, לא כיוון שמונרו אינה ראויה לו אלא מפני שהיא ויצירתה מושכים עדינות ורוך אפילו מבני האדם. בלתי נתפס כמעט שמונרו ("סודות גלויים", "בריחה") משתמשת באותן המילים ששאר האנושות משתמשת. בלתי נתפס, מפני שאליס מונרו לשפה המדוברת (והשפה שלה תמיד מדוברת וישירה, לא מתפארת ולא מתנשאת) היא מה שהיהלום הוא לפחם – החומר אותו חומר, אבל הוא נכבש באופן שמוציא ממנו בהירות ויופי.

ב"יותר מדי אושר", שיצא עתה לאור, עוקבת מונרו כדרכה בעיקר אחר חייהן של נשים, אבל אי אפשר לחשוד בה שהיא עוסקת רק במה שקרוב לבית ובטח שלא "מדברת מן הפצע" הפרטי שלה. גם במעט הסיפורים שבהם היא מחליטה להיצמד תודעתית לגברים (כמו בסיפור "פנים" היפיפה, המובא בגוף ראשון, ובסיפור "עצים"), היא ממשיכה להיות רבת אבחנה מבלי להיות שיפוטית או צדקנית אף לא לשניה.

מונרו מגדירה בכל פעם מחדש את ההבדל המהותי שכל כך הרבה סופרים נוטים למעוד וליפול בו – ההבדל בין מוסריות והומאניות לבין מטיפנות צדקנית. הדמויות שלה אינן מושלמות, רחוק מכך. הן אינן טובות או חכמות יותר מהקוראים אותן, וגם קול המספרת הכל-יודעת – זו שצמודה אליהן אבל גם מדווחת עליהן ממרחק התבוננות – גם היא אינה מתפקדת כבוחנת לב וכליות. ובכל זאת, מעל לסיפוריה של אליס מונרו יש דוק רך של חמלה ושל נדיבות.

חסד מופלא

כבר בסיפור הראשון בקובץ הנוכחי, "ממדים", מונרו מכניסה אותנו אל תוך עולמה של דורי – חדרנית קשת יום ומופנמת, הנוסעת באופן קבוע לבקר את בעלה שבכלא. הבעל, שעשה דבר נורא וחטא לה לא פחות משפשע את פשעו, מצליח לנהל אותה גם ממאסרו כמו שעשה בעבר. אולי החמור מכל במערכת היחסים המעוותת בין דורי לבעלה הוא שיש בה צד המאמין שלמרות הכל הוא זה שמכיר אותה טוב מכולם, חולק איתה את "המציאות" והזיכרונות ורק דרך הקשר עימו, נוראי וכואב ככל שיהיה, היא מצליחה להיות היא עצמה.

הקול הזה שמבטאת מונרו דרך הגיבורה שלה, הוא קול נשי במובהק, הוא קול השייך לנשים מוכות, מוחלשות, מנוצלות ואפילו סתם אצל כל אישה שרוצה "להיראות" על ידי מישהו, לא חשוב מי. הסבילות הזו שהיתה מוציאה אולי מסופרת אחרת את הצורך לטלטל את הגיבורה שלה, או ללמד אותה לקח אכזרי, נלקחת אצל מונרו כנתון שאפשר לשנות את כיוון הזרימה שלו בעדינות כמו הסטה של יובל מים למקום אחר. זוהי רק דוגמא אחת לחוכמה ולרגישות שבה נוהגת מונרו בדמויות ובסיפורים שלה, שגם כאשר הם קשים כמעט מנשוא יש בהם תמיד חסד קטן, והרבה מאוד יופי.

אלוהי הדברים הקטנים

מאיזושהי סיבה נהוג לחשוב שסיפורים קצרים הם קלילים יותר לצריכה ולכתיבה מאשר רומנים עבי כרס. הציפייה ממחברי סיפורים קצרים היא "להתבגר" בעולם הפרוזה אל תוך יצירת רומן. כמובן שאם לקחת כדוגמא אמני סיפור קצר כג'יי. די סאלינג'ר (ש"תשעה סיפורים" שלו לא נופל מ"התפסן בשדה השיפון" אם לא עולה עליו) ואת ריימונד קארבר ("על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" ו"דבר קטן וטוב"), אמן הסיפור הקצר שיצירותיו טילטלו והשפיעו על דור שלם של קוראים וסופרים באופן מובהק, הרי שמדובר בדעה קדומה, לא מבוססת ולא מושכלת דיה. דווקא קוצר היריעה והצורך לצמצם במילים ולברור אותן, מייצרים פעמים רבות יצירה ספרותית שלמה, מהודקת ומוצדקת יותר מברבים מהרומנים שמתענגים יתר על המידה על ההתערסלות העצלה בתזאורוס.

ב"יותר מדי אושר" מתייחסת מונרו לעניין בעקיפין ובהומור דק כאשר אחת מדמויות המשנה בסיפור הנקרא "פרוזה" כותבת על זיכרונות ילדותה והגיבורה קונה את הספר מתוך סקרנות לבדוק האם היא מוזכרת בו: "'כיצד עלינו לחיות' זה שם הספר. קובץ של סיפורים קצרים, לא רומן. זה כשלעצמו מאכזב. זה כמו מפחית מהסמכותיות של הספר, מעמיד את הסופרת כמי שרק עומדת על ספה של 'הספרות', ואינה שוכנת בקרבה בבטחה" (עמ' 59).

הערת אגב זו, שמובאת מתודעת הגיבורה, היא כמובן משעשעת כשהיא ניתנת בתוך ההקשר הרחב ממנה – סיפור קצר שמתפרסם קובץ סיפורים קצרים. ואף על פי שהגיבורה אינה מודעת לאירוניה הקלילה זהו, הרי שהקורא יודע משהו שהיא אינה יודעת – שהיא עצמה חלק מתוך הדבר שלו היא בזה, שהיא עצמה נבראת בתוך סיפור הקצר.

לקרוא באהבה או לא בכלל

גם בסיפור נוסף, "רדיקלים חופשיים", יש איזכור קטן ומקסים לכתיבתה של מונרו: "היא קראה גם פרוזה מודרנית. תמיד פרוזה. היא שנאה לשמוע את המילה 'בריחה' בכל הנוגע לפרוזה. היא יכלה לטעון, ולא רק כהלצה, שהחיים האמיתיים הם הבריחה. אך זה היה עניין חשוב מכדי להתווכח עליו" (עמ' 134).

אם ייזכר הקורא שלקובץ סיפוריה הקודם של מונרו קראו "בריחה" הוא יחייך לעצמו כמו בבדיחה פרטית (באנגלית שם הקובץ הוא "Runaway" ובסיפור המינוח הוא "escape", אך נדמה שנרדפות המילים לא נשמטה גם מתודעתה של המחברת בעצם בחירתה לומר דבר חשוב כל כך על ספרות תוך שימוש דווקא במושג של "בריחה"). ובאשר לאמירה עצמה, הרי שבפרוזה של מונרו אין שום בריחה; יש תמיד התמודדות פנים אל פנים, בעיניים פקוחות ותודעה מפוכחת.

אין באמת מספיק סופרלטיבים כדי להתייחס למונרו. היא ככל הנראה אמנית הסיפור הקצר החשובה והטובה ביותר של זמננו, יצירתה הוכרה כבר בעשרות פרסים וכיבודים והיא הרוויחה כל אחד ואחד מהם בזכות שלמה. יחד עם זאת, את מונרו אסור לקרוא מתוך רדיפה אחר הפופולרי והמכובד, זהו חטא גמור ליצירה שלה. הכי כדאי לקרוא אותה בשקט, באינטימיות המקודשת שבין קורא לסופר, מתוך אהבה גדולה. ממש כשם שאין ולא יהיה יותר מדי אושר, מונרו אולי היתה מסכימה לומר גם שאין יותר מדי אהבה.

sheen-shitof

עוד בוואלה

הצטרפו לוואלה פייבר ותהנו מאינטרנט וטלוויזיה במחיר שלא הכרתם

בשיתוף וואלה פייבר

אליס מונרו, "יותר מדי אושר", מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי, 315 עמודים // הוצאת מחברות לספרות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully