תקועה בדרך: על הסרט "אי שם" של סופיה קופולה

מסדרונות ארוכים ודמויי מבוך שמאלצים אותך ללכת וללכת בלי שאתה מגיע לשום מקום, אנשים שמחייכים אלייך אף שלא תראה אותם שוב לעולם ושורה ארוכה של חפצים עשויי פלסטיק שימצאו את עצמם בפח לאחר שימוש אחד – כל אלה הם המאפיינים של מלונות יוקרה, ולכן זה רק מתבקש שהמקומות הללו ישמשו סמלים לריקנות של עולם הזוהר ולכך שהכל בו בר-חלוף.

סופיה קופולה למדה כל זאת על בשרה כיוון שהזדמן לה לבלות רבות במלונות – בתחילה בתור בתו של הקולנוען פרנסיס פורד קופולה, לאחר מכן על תקן אשתו של הבמאי ספייק ג'ונז ובסופו של דבר כיוצרת בזכות עצמה. וכך, בדומה לאביה ולבעלה לשעבר וגם לאקסים הרבים שלה מהתחום, היא מצאה עצמה מסתובבת בין פתיחה של פסטיבל אחד לנעילה של אירוע אחר, עושה צ'ק-אין וצ'ק-אאוט, חופפת את השיער שוב ושוב בשפמו חד-פעמי ומבחינה יותר ויותר בחלודה שבברזי הזהב.

אם כך, אין זה מפתיע כי מלונות הם זירת ההתרחשות המרכזית בעבודתה הקולנועית של קופולה – "אבודים בטוקיו", סרטה השני והמצליח עד כה, עקב אחר מפגש בין שני אמריקאים בבית מלון יפני; "מרי אנטואנט", סרטה השלישי והכושל בקריירה שלה, עיצב את ארמון ורסאי הצרפתי כמלון שאליו מגיעה בת המלוכה האוסטרית, ו"אי שם", סרטה הטרי, שהגיע בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל לאחר שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, פותח את שערי המלון בפני ג'וני (סטיבן דורף), כוכב הוליוודי הולל, ובתו הילדונת, קליאו (אל פאנינג), שקופצת לבקר אותו במפתיע.

לקליאו אין למעשה קרקע יציבה, כי המשפחה שלה מפורקת, ולג'וני בעצם אין מעון קבוע כי הוא מסתובב בעולם ללא הרף, כך שלשניהם יש את רק מה שקיים באותו רגע, ומה שעומד עתה לרשותם הוא שאטו מרמונט, מלון הדירות האגדי שבו גר ג'וני בלוס אנג'לס והמלון האיטלקי שבו הוא משתכן במסגרת קידום סרטו החדש. קליאו יודעת היטב כי בדיוק כמו התהילה, גם השהות עם אביה במקומות הללו היא דבר ארעי. אבל ילדים תמיד נאחזים במה שעומד מולם, יהיה מה שיהיה. כך גם קליאו עושה, והיא מדמיינת שאלה בתים ולא בית מלון, בדיוק כפי שעשו הגיבורות הבוגרות יותר של "אבודים בטוקיו" ושל "מרי אנטואנט".

אם כך, סרטה הרביעי של קופולה מחדד את הסוגיות שבהן עסקה בשתי עבודותיה הקודמות ובעצם משלים טרילוגיה של סרטי בתי מלון. כיוון שהאכסניות הללו הן צומת בינלאומי, גם הפעם עוסקת הבמאית בתוצאות מפגשים בין תרבותיים. קודם לכן היא תיארה מה קורה בהיתקלות בין אמריקאים ויפנים ובין אוסטרים וצרפתיים, והפעם היא עוקבת אחר ההתנגשות בין ינקיז ואיטלקיים. קופולה עושה זאת בצורה מלאת הומור ועתירת ניואנסים, ובכלל היא מחדדת כאן את היכולת שלה לספק אבחנות מדויקות על טבעו של המין האנושי ולשים לב באופן משעשע לדברים הקטנים ביותר שמרכיבים את חיינו.

הקולנוענית המוערכת גם מעצימה כאן עוד יותר את השליטה הגבוהה שלה מלכתחילה באמצעי המבע הקולנועי, וחשוב מכך – את היכולת שלה להשתמש בהם כדי לבטא רעיונות מופשטים. כתוצאה מכך, היא משכילה ליצור כמה רגעים שבהם כדאי להסתכל גם על הקנקן וגם על מה שיש בתוכו. כזה למשל הוא הרגע שבו לצורך צילומים מאפרים את ג'וני כאיש בא בימים, והוא מפנים בשנייה אחת כמה הזמן חולף במהרה. סצנה זו, כמו רבות אחרות בסרט, יכולה לשמש דוגמה למופת בשיעורי בימוי. עם זאת, "אי שם" עצמו לא מצליח להצטבר לכדי יצירה בעלת ערך. השלם כאן קטן מסכום חלקיו בצורה מתסכלת, וזאת משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא שהפעם משתמשת קופולה בנסיעות של ג'וני וקליאו אל המלונות ובחזרה מהם כדי למקם את הסרט בתבנית המוכרת היטב של ז'אנר המסע. מדובר דווקא בצעד מתבקש, שכן בדרמות מסוג זה כברת הדרך החיצונית שעוברים הגיבורים נועדה לסמל את המסע הפנימי שהם חווים, וחוויה מסוג זה היא בדיוק מה שמעניין את קופולה. הבעיה, אם כך, היא הביצוע.

ראשית, הבמאית לוחצת חזק מדי על שניים מן המאפיינים המובהקים של סרט המסע – הקישור בין האובססיה של הגיבור למכוניתו והספק שהוא מטיל בגבריות שלו, וכן הצגתה של השממה כמשל לריקנות של הדמויות הראשיות. קופולה ממחזרת את שני המוטיבים הללו בצורה חסרת שאר רוח, והרגע הנועל את הסרט אפילו מביך כמעט בנוסחתיות שלו.

כמו כן, "אי שם" פשוט דומה מדי לקלאסיקות של הז'אנר, ובעיקר ל"פריז, טקסס" של וים ונדרס, שעסק גם הוא במפגש מחודש בין אב מנוכר ואחד מצאצאיו. קופולה אינה נשענת על המורשת של ונדרס כדי לעדכן אותה בדרכה שלה, אלא פשוט משעתקת אותה ללא תוחלת. חמור מכל, העובדה שקופולה מציבה את עצמה מול "פריז, טקסס" רק גורמת לסרטה להחוויר עוד יותר. אחרי הכל, גם אם נחבר את כל מנות הרגש שיש ב"אי שם", הן לא ישתוו למה שקיים ברגעים בודדים מסוימים של "פריז, טקסס", למשל סצנת המראה המפורסמת לקראת סופו.

קופולה אינה בהכרח במאית מוכשרת פחות מוונדרס. הנחיתות שלה מולו נובעת מכך שבניגוד אליו היא כתבה את תסריטה בעצמה, והשלימה את המלאכה בצורה חסרה. לאור האווריריות המובנית של "אי שם", הדבר הנוח ביותר יהיה להקל ראש בכשל של קופולה ולומר כי מלכתחילה בכוונה אין לסרט הזה סיפור ואין לו תסריט. אבל זה לא נכון – יש ל"אי שם" סיפור ויש לו תסריט, והם פשוט לא מספיק טובים.

אמנם קופולה מצטיינת בניואנסים, אבל כפי שמשתמע משמם, אלה אינם הדברים שיכולים להחזיק את הסרט על הכתפיים. יש ב"אי שם" הבלחות נאות, אבל הן נעלמות לפני שהוא מצליח לצבור תנופה, ובסופו של דבר אין בו, למשל, אפילו דיאלוג שנון או נוגע אחד. קופולה מציבה תנאי פתיחה מבטיחים לדמויות שלה, אבל היא לא מפתחת אותן וגם לא מובילה אותן בפיתולי עלילה משכנעים ולא מעמידה אותן בפני קונפליקטים חזקים. מהותי מכל, היא גם לא משכילה לבנות את "אי שם" כך שיילך ויצבור עוצמה, ומה שקורה הוא ההפך הגמור – הסרט מתחיל בצורה מסקרנת, מאבד עניין עם הזמן ומסתיים בקול ענות חלושה.

לפיכך, "אי שם" מתגלה כפרק הפחות טוב בטרילוגיית סרטי המלונות של קופולה. ב"אבודים בטוקיו" היא הסתמכה על הרעננות של סגנונה הקולנועי וב"מרי אנטואנט" נשענה על סיפור מרתק שהתרחש באמת, אבל הפעם הבמאית כבר לא היתה יכולה לעשות אף אחד משני אלה, והדבר חשף את העובדה כי מעתה והלאה עדיף שתעבוד עם תסריטאי נוסף.

זה כמובן לא יהיה דבר חריג, שהרי רוב הבמאים האמריקאים, כולל העצמאיים יותר שבהם, לא כותבים לבדם את סרטיהם. לעומת זאת, בטרילוגיית המלונות שלה הזמינה לעצמה קופולה חדר ליחיד. אז מילא, אפשר להגיד שהיוצרת היתה חייבת לעשות כך מפני שהיה מדובר בפרויקטים אישיים, אבל גם לאחר השלמתה של שלישיית הסרטים עושה רושם שהיא מתכוונת להישאר זאבה בודדה. כפי שחשפה השבוע הבלוגרית אן תומפסון, קופולה כה מתעקשת על האינדיבידואליות שלה שהיא אפילו לא טרחה לענות לפנייתו של סקוט רודין, אולי המפיק הבולט והאיכותי כרגע בהוליווד ("הרשת החברתית", "אומץ אמיתי" של האחים כהן), שביקש לשתף איתה פעולה.

כפי שתומפסון ציינה, הסיבה לכך היא שמעט בדומה לגיבורי סרטיה, קופולה חיה במעין בועה מפנקת, והיא מוקפת בקהילה קטנה אך חזקה של חברים ושל חסידים שמשכנעים אותה תמידית כי הכל בסדר ושיהיה טוב. אבל כמובן שאין זה כך, ולאחר שהוציאה את גיבור "אי שם" למסע, קופולה חייבת לצאת אליו בעצמה ולמצוא את התסריטים שיאפשרו לה להביא לידי ביטוי את הקול הקולנועי הייחודי שלה, אחרת הוא פשוט יילך לאיבוד. הכישרון והאמת של קופולה טמונים בה – יצירת המופת הגדולה שלה, בדיוק כמו הגאולה של גיבור סרטה האחרון, נמצאת אי שם.