עוד לפני התו הראשון שנוגן בהופעה החגיגית של הדג נחש אמש (חמישי) בהאנגר 11 (לרגל קבלת אלבום זהב לאלבומים "6" ו"בעזרת הג'אם"), היה ברור למדי שהם עשו את זה: אחרי 6 אלבומים, הרכב ההיפ הופ הוא בעצם הלהקה המצליחה בישראל (אולי לצד היהודים), כזה שיכול להרשות לעצמו פתיחת קופות באולם גדול, כולל פינת VIP מפונפנת ומלאה באנשים שאליהם הם מפנים בבוז שירים כמו "לא פראיירים" ו"חליפות".
לזכותם של הדג נחש ייאמר שהם עשו זאת מבלי לוותר במיל על הדרך האמנותית שהביאה אותם לשם, שאולי לא שינתה את פני ההיסטוריה של ההיפ הופ, אבל היתה מלאה בצעדים אמיצים, תוך הקפדה על שלושה נושאים שישראלים לא אוהבים שזורקים להם בפנים סמים, חיי המיליונרים וערבים. חשוב מכך, הדג נחש הצליחו לעשות כי הם התגברו על היותם להקת הופעות כל כך מוגבלת, כזו ששורה כמו "וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת" (מתוך "אני מאמין") אפיינה יותר את הלייב אקט שלהם מאשר את המסרים הפוליטיים, כפי שהשיר כיוון מלכתחילה.
אל תפספס
ההופעה אמש, הגדולה ביותר של הלהקה בכמעט 15 שנות קיומה, היתה מאמץ מתמשך להתגבר על אותו פרפורמנס בעייתי, שמתחיל בחוסר הכריזמה הבימתי של שאנן סטריט (שהחולצה שלו היתה כנראה דרכו לברך את צביקה פיק על פרס אקו"ם למפעל חיים), נמשך בפלואו הבעייתי של גיא מר ונמשך, כמובן, בסאונד התמיד מדכא של האנגר 11, סאונד שקשה להאמין שלהקות עוד ממשיכות להיאבק בו דווקא ברגעים החשובים להם בקריירה.
למרות כל אלו, הדג נחש יצרו מופע סמיך ואינטנסיבי, שהתבסס על כמה אלמנטים: ראשית, הקהל האדוק והמגוון שלהם שר את כל המילים, החל משיר זניח באלבומם האחרון ("הסלון של סלומון") ועד ללהיטים המתבקשים ("עוד אח אחד"), כך שממילא הג'וב של סטריט ומר הוא סוג של קריוקי; שנית, לדג נחש יש חטיבת קצב מצוינת ומנוסה, שמתבססת על התיאום המושלם בין משה אסרף ויא יא כהן אהרונוב, שמוזנת מהוירטואוזיות של דודוש קלמנס בקלידים ונתמכת ברכש החכם ביותר של הלהקה הגיטריסט יוסי מזרחי, שבשנות ה-20 המוקדמות לחייו מסתמן כשילוב בין יהודה קיסר, ברי סחרוף ואהוד בנאי.
אל תפספס
כנהוג בהופעות ישראליות גדולות. הדג נחש הפכו את מופע ההאנגר שלהם למפגן אירוח, אלא שלצד האירוח המינורי למדי של הג'ירפות (עם כל הרצון טוב, קשר מוזיקלי בין השתיים אין) ורד בנד (נו, העיקר שהילדים נהנו לצעוק "אבטיח בשקל" בקאבר ל-"Killing In The Name of"), האירוח של שב"ק ס' בהדרן הראשון הראה בדיוק איך הופעה כזו צריכה להיראות: בערך כ-7 שניות מהרגע שאם.סי ברמה של מוקי עולה לבמה, כל מגבלות הדג נחש הופכות לברורות כמו אותה חולצה בלתי נשכחת של סטריט; והתחושה היא שהאנרגיה שהצטברה עם הפוטנציאל של הערב הזה, סוף סוף השתחררה. בביצוע של "קוסאמאמק" של הדג נחש, בשילוב עם "שיר הגאנג'ה" של שב"ק ס', כבר לא כל כך היה ברור בשביל מי מהלהקות הקהל הגיע.
אבל בכל שלב של ההופעה, נראה שהדג נחש היו מודעים לעובדה שיש מלחמות שהן לא ינצחו בהן וזהו כנראה הניצחון הגדול שלהם. נראה שסטריט השלים עם דמותו כפרונט-מן ומר השלים עם מקומו כשוליה שלו בכל הקשור להובלת הלהקה, למרות שהביצוע שלו ל"הכאפה המצלצלת" היה מהמוצלחים שבערב. הדג נחש שידרו בכל שלב של הופעתם תחושת עליונות ורעב לניצחון, שנתמכה בעזרת תכנון תאורה ועבודת וי.ג'יי מרשימה ששדרגה את החבורה הירושלמית בעלת הדימוי המגושם לאווירת היי-טק. נראה שהלהקה שהתחילה את הדרך שלה בהכרזה על בואה של "המכונה של הגרוב" הצליחה סוף סוף להפוך למכונה.
אל תפספס
במשך שנים של אמביוולנטיות כלפי דרכה של הדג נחש, זו שמצד אחד יש בה זוועות בלתי נסלחות כמו "שירת הסטיקר" ומצד שני את "שיר נחמה" המצוין, ישנו שיר אחד ברפרטואר שלה שתמיד הצביע על האופן שבו הלהקה הזו תהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור של המוזיקה הישראלית מאמצע שנות ה-90 ועד הרגע שבו יימאס להם.
"מה נעשה", אפוס הסטלנים שהלהקה הוציאה באלבומה השלישי, "חומר מקומי", הוא מהרגעים היפים של הכתיבה החכמה והחתרנית בישראל. אם צריך לסמן רגע אחד בהצלחה של הלהקה על פי ההופעה אמש, הרי זוהי ההובלה המוחלטת שלקח הקהל על שורות כמו "לא צריך כלום אני הירוק והחום/ כשהחומר טוב זה דופק לי את הראש/ בום" בשיר שמסמל את הפיכתם של הסמים הקלים לחומר יסוד בחיים של אנשים נורמטיביים, כמו מים ובמבה.
הטיול הזה של האנטי-ממסדיות לתוך שידור חי של הופעה בגל"צ (שבשנת 2004 ביטלה שידור של הופעת הלהקה ברדיו) לצד שירים על "המיסים שלי קונים נשק ואני רואה דרכו" ("שיר נחמה") חזקים פי כמה מכל חיסרון שיש להדג נחש כלהקה. בהופעות, מול קהל שבוי והפוך שהגיע כדי להתחיל את סוף השבוע שלו בשאגת "תנו לצה"ל לכסח", צריך לקוות לאדם אחד, לא יותר, שיסתכל על הלהקה הזו ויבין שאפשר לשיר על נושאים מסוימים ולא לסיים כשיפוד של הממסד ויקים להקה שתהיה אולי טובה יותר מהדג הנחש, אבל אמיצה לפחות כמוה.