רצועה בלי ביטחון: על רצועת הלילה החדשה של ערוץ ביפ

רצועת השידורים החדשה של ביפ בערב שישי בערוץ 2 נפתחה עם התוכנית "טלוויזיה במיטבה", שאמורה לבחון קטעים טלוויזיוניים מהשבוע האחרון ולהעביר עליהם דאחקות וצחוקים ושאר הסתלבטויות מאומצות. באחת הפעמים בחרו דודו ארז והחבר'ה (שחר חסון ואבי אטינגר, השותפים ל"לילה בכיף") ללגלג על "נבחרת החלומות", הלייט נייט של ערוץ 1 ועל הבחירה שלהם לארח באולפן דווקא את רפיק חלבי. "איך הם תמיד יודעים מה מעניין את הצעירים", גיחכו חסון ואטינגר על הקולגות מרוממה, וכאילו רמזו שהם, בניגוד לערוץ 1, יודעים מה הצעירים אוהבים.

אז מיהם אותם צעירים? האם הכוונה לאנשים בשנות ה-20 לחייהם וסטודנטים נורמטיביים במיטב ימיהם, או שמא ילדים בני 11 ונערים שואפי גז מזגנים? כך או כך, כולי תקווה שה"צעירים" המדוברים, בדיוק כמוני, ישבו המומים מול המסך והשתאו לנוכח ההומור הנמוך, כזה שמדרדר את בנינו וגורם נזק אמיתי למוראל הלאומי. אלה הרגעים בהם ניתן להבין מה גרם לנפילתו של ערוץ ביפ, וגם להעלות געגועים לימים בהם ערב שבת הוקדש לטלוויזיה ממלכתית ואחראית, ולא לבדיחות שבתחילה גורמות לסתם מבוכה, ובהמשך לעצב אמיתי, לדכדוך ולתסכול.

דודו ארז מעייף אותי. זה לא סתם פיהוק או רצון לכבות את הטלוויזיה, אלא תשישות אמיתית. הסגנון שלו מיצה את עצמו והמאמץ שלו מייגע. שחר חסון עוד מצליח לשעשע מדי פעם, אבל אחוזי ההצלחה שלו עדיין נמוכים מאוד. בניגוד ל"The Soup" המיתולוגית של ערוץ !E, שידעה לבחון בציניות תופעות מהתרבות הפופולרית, "טלוויזיה במיטבה" בחרה להתייחס בעיקר לתכני קשת השונים ("האח הגדול", "בקרוב אהבה") והיללה אותם כאילו אין אלטרנטיבות אחרות על המסך. גם כשהציגה התוכנית מערכון יחסית ראוי (הפרודיה על תוכניות הבוקר), גם הוא היה על נושא חבוט שעצם ההתעסקות בו נדושה.

נדמה היה שאנחנו עומדים בפני עוד ערב מייגע ליצירה הישראלית ולקומדיה המקומית, אבל אז נפתחה התוכנית "מטר שבעים", שרמזה שעדיין יש פה תקווה. נועם שרון וטל רוזנטל יצרו תוכנית מערכונים די מושקעת, שמצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ככל שמדובר בביפ: להפתיע. ברוב הזמן נראה שתוכניות ביפ הן הומאז' לימיו הגדולים של אבנר דן, עם הומור עממי ופאנצ'ים שאפשר להריח מקילומטרים, אבל "מטר שבעים" מראה שעדיין ניתן למצוא פה ושם מעט מקוריות ותעוזה.

בתחילה עולה החשש שרוזנטל ושרון מצליחים לבלוט רק על רקע האפרוריות של חבריהם, אבל ההשוואה הזו עושה להם עוול. רואים שהם נהנים מהעשייה, ומצליחים לעסוק בנושאים שקרובים לחייהם: אוננות, דייטים, פלייסטיישן וכמובן - שדיים. על פניו אין פה תחכום מיוחד ולא מדובר ביצירות שגורמות לך לחשוב או להסתכל אחרת על העולם, אבל כן יש בתוכנית הומור פרוע, עם עריכה קליפית נכונה ומהירה. חברה שלי גם אומרת שהם חתיכים.

המסקנה היא שלא כל הקומדיות צריכות להיות מתוחכמות כמו "רוק 30". לפעמים מספיק לראות שיר ראפ מטופש על בחור שיורד מהפסים כי בר רפאלי נגעה לו במרפק, או אזהרה להורים שלא להתגרש מהחשש שתצא להם בת שרמוטה. זו לא אנינות טעם, זו לא סאטירה פורצת דרך, זה פשוט הומור שלא פוחד ללכת למקומות קיצוניים, הומור שמנסה להצחיק את היוצרים עצמם, ולא את המכנה המשותף הנמוך ביותר. על רקע שאר תוכניות הערב המדכדכות, מתברר שזה לא דבר שאפשר לקחת כמובן מאליו.