הנוסע המתמיד: על "התייר"

מי שמעיין ברשימת הקרדיטים של "התייר" מרגיש שהוא קורא מתכון לעשיית שובר קופות. אחרי הכל, בסרט מככב ג'וני דפ, השחקן שהקהל זרק עד כה מאות מיליוני דולרים על כל חלטורה שהוא עושה. כמו כן, בצדה של הקופה הרושמת האולטימטיבית מופיעה אנג'לינה ג'ולי, שמזמן נחשבת האישה הסקסית בעולם וגם ביססה את מעמדה בשנים האחרונות כקלף קופתי חזק.

נוסף לכך, בשרביט הבימוי אוחז הגרמני פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שזכה לפני שלוש שנים באוסקר לסרט הזר על "חיים של אחרים" ובכך היה לאחת ההבטחות הגדולות בעולם הקולנוע, ויחד איתו כתבו את התסריט שני זוכי אוסקר נוספים – כריסטופר מקווארי, שעמד מאחורי "החשוד המיידי" המהפכני, וג'וליאן פלווז, שזכה בפסלון המוזהב הודות לעבודתו המורכבת והמוקפדת ב"גוספורד פארק".

אם כל זה לא מספיק, הרי ש"התייר" הוא גלגול הוליוודי של "אנתוני זימר" הצרפתי, שזכה להצלחה נאה במולדתו ובשאר העולם. בדיוק כמוהו הוא מציג סיפור מותח אך קליל על זוג אטרקטיבי שמנהל משחק של חתול ועכבר, וההבדל היחיד הוא שהפעם העלילה קפצה מפריז לעיר רומנטית ופוטוגנית עוד יותר, ונציה. אז מה עוד צריך? כנראה שאיזשהו מרכיב בכל זאת חסר, כי הסרט עתיר הפוטנציאל נקטל כמעט פה אחד בידי המבקרים, וחמור מכך, ספג כישלון קופתי חריף.

ואז, בדיוק כשהיה נראה כי "התייר" יצלול בתהום הנשייה, הגיע תא העיתונים הזרים בהוליווד והחליט להעניק לו שלוש מועמדויות לגלובוס הזהב (שיחולק ביום ראשון הבא). הדבר פתח מחדש את הדיון סביב המותחן ועורר את התהייה אם מדובר באחת המפלות הגדולות של 2011 או שמא בסרט מצטיין. הגעתו של המוצר המושמץ לבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע האחרון מאפשרת לבחון את השאלה בעיניים ישראליות, והתשובה היא שהאמת נמצאת אי שם באמצע הדרך.

הסיבה העיקרית לכך היא הכוונות של פון דונרסמק. הבמאי הגרמני רצה להשתמש בדינמיקה בין הגיבורים כדי ליצור סרט מהסוג שכבר אין עושים בימינו – לא מותחן קופצני ומודע לעצמו, כי אם מעדן אלגנטי ונאיבי. כלומר, משהו שיהיה דומה יותר ל"חידון בחרוזים" עם אודרי הפבורן וקרי גרנט מאשר ל"מר וגברת סמית", הסרט שבצילומיו גנבה ג'ולי לג'ניפר אניסטון את בראד פיט. זהו רעיון שמעלה חיוך ומעורר סקרנות, אבל כמה גורמים מונעים ממנו לצאת לפועל כהלכה.

הבעיה הראשונה היא הליהוק: ג'ולי מנסה לאמץ לעצמה גינונים של ליידי, ולשם כך היא מפטפטת במבטא בריטי שנשמע מגוחך בשל חוסר הטבעיות שלו. דפ, לעומת זאת, נדרש לגלם גיבור היצ'קוקיאני קלאסי – גבר ממוצע אך מקסים, שנקלע לצרה על לא עוול בכפו. אך לפחות בתחילת הדרך עושה רושם שדפ התבלבל וחשב כי הוא עדיין תקוע בסרט של טים ברטון, ובהתאם לכך השחקן מסתובב לאורך רוב הדרך עם חיוך אווילי היאה יותר לווילי וונקה או לכובען המטורף מאשר לדמות שהוא אמור לגלם כאן.

בהתחשב בכך שפון דונרסמק שאף לשחזר את ימי הזוהר של גרנט והפבורן, אולי מוטב היה לו לשבץ לתפקידים הראשיים את ג'ורג' קלוני ואת קתרין זיטה-ג'ונס, למשל. השניים היו עושים ככל הנראה עבודה טובה יותר, לוקחים פחות כסף מדפ וג'ולי ובסופו של דבר תורמים להישגיו הקופתיים של הסרט בדיוק באותה מידה.

נוסף על החולשה של שני השחקנים הראשיים, גם דמויות המשנה אינן חזקות. בעייתית יותר מכולן היא דמותו של הארכי-נבל (סטיבן ברקוף) שרודף אחר כל אחד משני הגיבורים. למנוולים שכאלה שמור תפקיד חשוב במותחנים מסוג זה, שכן הם אמורים לעורר בנו קשת של רגשות – בעתה ושעשוע, סקרנות ורתיעה, ובסופו של דבר תיעוב שיגרום לנו להעצים את ההזדהות עם הגיבורים שנלחמים בהם. אבל במקרה של "התייר", דמות הנבל צפויה, משמימה וחסרת חן או כוח הרתעה. כתוצאה מכך, היא מעוררת אדישות ובעיקר חוסר נוחות, וזאת מפני שהנוכחות שלה על המסך מעיקה.

אם לא די בכך, הרי שהסרט מציג גם פיתול עלילה מרכזי המעליב את התבונה של הצופה כמו דוד עצלן שמחביא את האפיקומן מתחת למנורה. תמוה לגלות כי שלושה קולנוענים מכובדים לא מתביישים להוציא תחת ידיהם פתרונות סיפוריים כה קלושים, והם גם לא מנסים להסוות אותם בצורה מתוחכמת. בכלל, בשני השלישים הראשונים של הסרט אין בו שום החלפת מילים עסיסית, מרדף סוחף או רגע רומנטי.

אם כך, "התייר" מתפתח לכדי תאונת שרשרת מביכה, ועד המערכה האחרונה שלו הוא נראה כמו בזבוז משווע של כסף, כישרונות וגונדולות. אבל אז, בדיוק כמו בארוחה איטלקית שבה המרק קר והפסטה לא מבושלת היטב אבל הטירמיסו מסחרר חושים, מגיעה סצנת הסיום של הסרט והופכת את היוצרות.

בהיפוך מוחלט לכל מה שקרה קודם לכן, סצנה זו עשויה לעילא ולעילא: המתח בה נבנה בצורה מורטת עצבים, הבימוי שלה וירטואוזי, ודפ וג'ולי אף מצליחים להוסיף לה רגש. חשוב מכל, היא משכילה ליצור קתרזיס ולהעניק משמעות ועוצמה לסרט כולו. היא גם כה כובשת, שאנו שוכחים עד כמה טיפשי התעלול העלילתי שאיפשר את היווצרותה.

היה נוח יותר פשוט לבטל את "התייר" לחלוטין ולא להסתבך עם כל הרגשות המעורבים הללו, אבל האמת חייבת להיאמר: רגע השיא של הסרט הוא רגע שיא במלוא מובן המילה. גם אם הוא לא פוטר את היוצרים מאחריות לכשלים שהתגלו בשלבים מוקדמים יותר, הוא מאפשר למי ששרד את הצפייה בו לצאת בתחושה של התעלות מסוימת. אז אולי עדיף סרט שרובו קלוקל אבל הסוף שלו משובח על פני סרט שרובו מעולה אבל הסוף שלו פגום? לא, האמת שעדיף סרט שכולו טוב וזהו. "התייר" בטח אינו סרט כזה, ובכל זאת, איך שלא תסתכלו על זה, הוא סרט לא רע בכלל.