"המשוטט" הוא מה שנקרא סרט אמנותי. איטי, דל בעלילה, מלא שוטים מתלהבים מעצמם וגם לא תמיד ברור. לא העלילה מניעה את הסרט, אלא השאיפה לעיצוב של מרחב קולנועי מופשט ומלא אווירה. למי שלא אוהב את הז'אנר הזה, ומי שלא אוהב אותו יודע טוב מאוד שהוא לא אוהב אותו, אין מה לחפש כאן. מי שכן אוהב אותו, עשוי למצוא ב"המשוטט" דוגמא עוצמתית, מרתקת ומתפקעת מכישרון לקולנוע אמנותי במיטבו.
היוצר של הסרט הוא אבישי סיוון, בוגר קמרה אובסקורה, שפרץ לתודעה לפני כמה שנים כשיצר את "טלנובלה של קולנוען בהקפאה", יומן קולנועי משעשע של שבעה פרקים, שתיעד את ניסיונותיו המתסכלים להשתלב בתעשיית הקולנוע הישראלית. נראה שהפעם הצליח לו. "המשוטט" התקבל למסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן ועשה מאז סבב יפה של פסטיבלים חשובים בעולם. עכשיו הוא מגיע להקרנות בסינמטק תל אביב, בלי הרבה רעש וצלצולים, בעיקר מתוך תקווה על המלצות מפה לאוזן, שיביאו לסרט את הקהל שיידע להחזיר לו אהבה.
במרכז הסרט עומד יצחק (עמרי פורר), צעיר חרדי, בן לחוזרים בשאלה. יצחק אוהב לשוטט בעיר; הוא סובל מאבנים בכליות; יש לו תסביכים עם המיניות שלו והוא מנסה לשווא לגלות את הקשר בין העבר האפלולי של אביו (בגילומו הכריזמטי של במאי הקולנוע עלי נסאר) לבין הצרות הנוכחיות שלו. לאט לאט נבנה פורטרט קולנועי מרתק של דמות שוליים מיוסרת, אנושית מאוד, שבסופו של דבר גם מגיעה לנקודת רתיחה פוצעת.
לעשות סרט אמנותי אמיתי במסגרת תעשיית הקולנוע הישראלית העכשווית זה לא דבר מובן מאליו. לכן לא פלא ש"המשוטט" הוא סרט דל תקציב שהופק באופן כמעט עצמאי, עם מענק הפקה קטן של קרן הקולנוע הישראלי. בקרנות הקולנוע מחפשים לרוב תסריטים כתובים היטב, שמספרים סיפור נגיש. "המשוטט" הוא סרט שנראה כאילו את כל שורות הדיאלוג הנאמרות בו אפשר להכניס לחמישה עמודי תסריט. מעבר לזה, פרטים עלילתיים חיוניים לכאורה מוצאים את עצמם מחוץ למסך, מה שגורם לצופים לשקוע בספקולציות בלתי פוסקות. עם זאת, העולם של הסרט הוא שלם, עקבי ומלא חיים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק הולך, אבל מרגישים שהמציאות שאנו צופים בה היא אותנטית. קצת כמו לראות סצנה אקראית בערוץ 20, מבלי להכיר את הדמויות או לדעת בדיוק מה ההקשר.
אבישי סיוון הביא למיצוי מקסימלי את האמצעים הדלים שהיו ברשותו. אחד האלמנטים המעניינים בסרט הוא התעקשותו לצלם במצלמת 35 מ"מ במקום להסתפק בוידאו, כמו שעושות רוב ההפקות העצמאיות. אני לא בטוח שבוידאו הסרט היה מפסיד הרבה מערכו, אבל השילוב בין חומר הגלם היקר למינימליזם שמאפיין את עשייתו של הסרט משיג תוצאה מרתקת.
הרבה מהכבוד על איך שהסרט נראה ומרגיש מגיעה ללא ספק לשי גולדמן, אחד הצלמים המוערכים בארץ, שחתום גם על הצילום של "ביקור התזמורת", "התפרצות X" ו"המנגליסטים". הצילום שלו אמנם מושך תשומת לב לעצמו, ונדחף למודעות עם הקומפוזיציות המתלהבות שלו, אבל אין ספק שרוב השוטים שגולדמן מצלם הם מבריקים ונועזים, ותרומתם לתחושה המיוחדת של הסרט היא עצומה. תשבוחות מגיעות גם לעריכה של סיוון ושל נילי פלר ("ואלס עם באשיר"), שנותנת קונטרה לקצב האיטי של רוב השוטים עם חיתוכים נמרצים ועצבניים.
חרף כל המחמאות, חייבים להגיד גם מילה אחת רעה אחת בשביל לאזן את התמונה. הבעיה העיקרית של "המשוטט" הוא שיש בו מידה של גסות, האופיינית כמעט לכל יצירת אמנות שמבקשת לייצג את ה"אחר", במקרה זה את החברה הדתית. כשמדובר בסרטים של יוצרים דתיים בעבר ובהווה ("האושפיזין", "חופשת קיץ", "מדורת השבט") זה עובד כמו שצריך.
כשיוצרים חילוניים הולכים לאזורים האלה ("קדוש", "עיניים פקוחות", "חיים אחרים") זה מרגיש רוב הזמן גס ומעושה. המקרה של "המשוטט" הוא גבולי. יאמר לזכותו שאינו מנסה לשפוט את הדתיים מתוך הערכים החילוניים, אבל מצד שני לצפייה בסרט מתלווה חלק מהזמן תחושה מציצנית די דוחה. הדחייה מגיעה לשיא בסצנה שבה יצחק מדבר עם הרופא על הבעיה באשך שלו או זו שבה הוא מנסה לשכנע זונה קשישה לשכב איתו בלי קונדום.
עם זאת, לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שאבישי סיוון היה מודע לאי נוחות שהסרט מעורר בצופים ודווקא חגג עליה. מה שבטוח, למרות הפגמים יצא לו סרט יפה, חצוף ומעורר מחשבה. קולנוע אמנותי אמיתי לא רואים כל יום, אז לכו לראות את "המשוטט".