זבנג ונגמרנו: איך ישי לוי ניצל מלהיות פלא של להיט אחד

רעיון מבריק עלה בראשי מנהליו של הזמר ישי לוי, כשיצא עם השיר "רקדי" בשנת 89' והפך ללהיט תוך זמן קצר. הבעיה היתה שלוי, המבצע של השיר, נותר עלום שם מאחוריו. לכן, נולד הרעיון להדפיס חולצות עם מילות השיר, תמונתו ושמו. כך, חשבו המנהלים, ייצא לוי מהאנונימיות שלו ובאמת בתוך זמן קצר הודפסו החולצות לפי התכנון. אלא שלמרות הכל, הזמר הנפלא נותר אלמוני ומסיבה אחת פשוטה: החולצות כללו את כל הפרטים הנכונים למעט את שמו, שנשכח.

בגדול, זהו סיפור הקריירה של ישי לוי, עד שהשתנה בשנתיים-שלוש האחרונות, כלומר עד שיצא "ריקוד רומנטי". האיש השפיע על המוזיקה המסתלסלת אולי יותר מכל זמר אחר אבל עשה זאת בלי קרדיט. לא הרבה ידעו שישי לוי שר את "רקדי" וכך גם את "רעיה" שלפניו. מחוץ לגבולות הסצנה המסתלסלת האדוקה, הוא פשוט היה "עוד אחד מהזמרים התימנים האלו".

כל זה בא ללמד שלהיט אחד יכול לשנות את הקריירה, אבל לא בהכרח בכיוון הנכון. בלא מעט מהמקרים קשה להשתחרר מהלהיט הזה, שיכול גם להרים אבל גם לפרק קריירות, לא פחות. סינדרום הצלחת האלבום הראשון בזכות שיר אחד שהפך ללהיט דומה לזה של הקבוצה שמנצחת את מכבי תל אביב בכדורסל בליגה. ההפסד במחזור הבא די מובטח. תשאלו את אבי פרץ עם "קשה לי" ופיני חדד עם "לא לבד" שהאלבום השני של כל אחד מהם נכשל.

עוד לפני ישי לוי, היו מקרים דומים. ג'קי מקייטן עד היום זכור בזכות הלהיט "המענטזת" למרות שברזומה שלו יש שורה ארוכה ומפוארת של שירים מצוינים שכתב וגם ביצע, כולל "אלינור" המיתולוגי. גם סמיר שוקרי לא הצליח לייצר את אותה הצלחה שהיתה לו עם "רונה שלי". אבל הלהיט הגדול ביותר שהשאיר את המבצע שלו בעלטה הוא ללא ספק "שתי אצבעות מצידון". שיר קלאסי, ענק, שעליו הומצא המונח "שיר של מלחמה".

מבצע השיר הוא בועז עופרי שבמקום להפוך לכוכב ענק, המשיך לקריירה של צלם חדשות (מצוין לכשעצמו, אגב). פחות או יותר באותה תקופה, היו השירים "אל תשכחי אותנו" של מיסטר הארי שנותר כל כך עלום שם, עד שנפוצו שמועות שהוא בעצם הגרסה המקורית ל"השרוף", הלא הוא חיים צינוביץ'. כלומר, לכאורה מיסטר הארי רצה להישאר אנונימי, אבל האמת היא שהוא פשוט לא הצליח למנף את הקריירה. הדרישה לעוד שירים בסדר גודל של "אל תשכחי אותנו" הטביעה אותו. הדרישה הזאת הופנתה גם כלפי ארז הלוי עם השירים "כך ברא אותך הטבע" ו"הדייגים".

להיט גדול מדי ירדוף אחרי יוצר כל החיים. תמיד ישוו אליו את המוצר העכשווי שהוא מנסה לנפק. יהיה כמעט בלתי אפשרי עבורו למכור רעיון חדש. כתוצאה מכך, הלחץ גורם ליוצר לכתוב ולהלחין שירים שדומים ללהיט ונשמעים בהתאם: חיקויים המורכבים מחלקי חילוף של המקור. זה בדיוק מה שקרה לרוני אחיאל, שאחרי הצלחת השיר הראשון שלו, "לחזור לחיים", ניסה להמשיך באותו קו ובאלבום השני הוציא את "חי מחדש". זה לא ממש הצליח לו.

מהשנים האחרונות זכור השיר "חושב עליה" של עידן יניב וליאור דטאוקר. בעוד יניב מצליח להישאר בעניינים במובן כלשהו, השותף שלו לביצוע והיוצר של "חושב עליה", דטאוקר, פשוט לא קיים בתודעה.

לא רק בז'אנר המסתלסל קיימת קללת הלהיט הגדול. גם ברוק הישראלי זה קיים. הדוגמא הבולטת ביותר היא להקת "שפיות זמנית" שנבואת הלהיט הגדול שלה "הקיץ האחרון" באמת התגשמה. זה באמת היה הקיץ האחרון שלה איתנו. באותה רשימה אפשר להוסיף את אורי בנאי עם "פרפרים לבנים" ושי עמר עם "באושר ובעוני". כדי להימנע מאותו סינדרום, צריך להמשיך ללמוד מהדוגמא של ישי לוי – להתנתק, פשוט לפעול בחופש האמנותי שלך ולא להיכנע ללחץ של קהל או הפקה. ואם אתם אמנים ברמה של ישי לוי ואפילו קצת פחות מתוסבכים ממנו, יש סיכוי שגם לכם יקראו פעם "מלך".