פריט אספנים: על "צד א'" של אסף אמדורסקי

האתגר שעמד בפני אסף אמדורסקי אחרי "הרי את", אלבומו הקודם, היה כמעט בלתי אפשרי: "הרי את", גם כשיצא לפני למעלה משנתיים וגם היום, הוא אלבום מכונן של הדור שבא אחרי דור המדינה, זה שהתבגר למציאות הקפיטליסטית הישראלית של האייטיז וצפה בחלום מעמד הביניים שלו מתרסק פוליטית, משפחתית ואישית.

כמובן שזו לא היתה הפעם הראשונה שאמדורסקי הגיע להישגים האלו, שהיו קיימים גם בשלושת אלבומי האולפן הקודמים שלו (אלה שכללו שירים מקוריים ולא רק קאברים כמו "קדימה אחורה"). המשמעות היא שנקודת המוצא של אמדורסקי, בין אם היה בוחר להוציא אלבום היפ הופ, נו-דיסקו או פולק ארצישראלי, היא שהציפיות ממנו ממוקמות איפה שהוא בין המאדים לירח. אלא שהאזנות ל"צד א'", אלבומו החדש, מזכירות את האמרה הבלתי נשכחת של סילבסטר סטאלון ב"איש הרס" ("צריך מניאק כדי לטפל במניאק") וכנראה שהפתרון לציפיות מאסף אמדורסקי הן אסף אמדורסקי עצמו.

"צד א'" הוא קודם כל אלבום של אפטר-אפקט: המוד שלו רגוע אבל לא רדום, שקול אך לא מנוון, כאילו מתוך הבנה שאת הסערה של שירים כמו "יש לך מקום" ו"בראשית" לא ניתן יהיה לשחזר. השירים - אותם כתב, הלחין, עיבד והפיק אמדורסקי לבדו - מכוונים לפי שעון פנימי מהמדויקים שנשמעו בישראל בשנה האחרונה ומכוילים על פי אותו מסע שאמדורסקי יצא אליו ב"ביחד", הסינגל שקדם לצאת "הרי את" ובסופו של דבר לא נכלל באלבום עצמו. זהו המסע של גבר בגיל הביניים, שמתנהל בין זיכרונות הנעורים לאהבה נכזבת והחיים כאן ועכשיו.

לא סתם אמדורסקי פותח ב"הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן, בעיבוד היפה ביותר לשיר הזה מאז זה של אילן וירצברג: אלו אותם רחובות מהם אמדורסקי יוצא לדרך ואותו אורשמש מוחלט בעיר גוססת שבה הוא מצלם את הסרט.

משם, בכל רחוב בו אמדורסקי עובר, ההוקים המלודיים שהם המורשת שלו לפופ הישראלי (ליין הבס ב"בעיר הגדולה", הפזמון של "השמיים הכחולים", ריף הגיטרה של "חלום כהה", הפסנתר הג'ו ג'קסוני ב"הגולשים") הופכים את "צד א'" לאלבום קליט כמו "הרי את", גם אם הוא פחות מהדהד רגשית. גם אפוס כמו "זוג משמים" (09:33 דקות אורכו) בנוי באופן כל כך פשוט שהוא לא פחות זכיר מסינגל להיטי כמו "איפה את היום" או משיר כמו "כוונות רעות", שהוא ד"ש שאמדורסקי שלח לעצמו מימי "הוא האמין לה" המבריק עם עדכוני פוטושופ מוזיקליים נחוצים ויפים.

למרות שבשנים האחרונות אמדורסקי העמיק את דמות הקלאבר שלו, האלבום עצמו כמעט ונעדר אלמנטים של לופים, סימפולים ושאר עזרים אלקטרוניים. יחד עם זאת, הוא כן שואב השראה מהגרוב של אמנים סטייל ג'יימי לידל (ושוב "זוג משמים") וכמובן שקולו החצי סדוק והחצי נקי להדהים של אמדורסקי הוא ממילא כלי נגינה לכשעצמו.

ב"צד א'", אמדורסקי גם מחזק את הצד הווקאלי עם השירה של קרני פוסטל (שמזכירה עד כמה דחוף שתוציא המשך לאלבום הסולו שלה) ב"רעידת אדמה" היפהפה ועם התארחותה של רונה קינן ב"בתוך הנשימות", ששילובה בתוך אחד השירים הסקסיים שיצר אמדורסקי (בדיסק שכולו טבוע באווירת לחישות ונשיפות) מוסיף צבע ועניין מהסוג שהשמרנות של הרוק הישראלי נמנעת ממנו בדרך כלל.

בסוף החודש הקרוב יחגוג אסף אמדורסקי 40 שנים להולדתו, 20 מתוכן עברו עליו בפרונט של המוזיקה הישראלית, בהן הספיק להיות תקוות הרוקנרול העברי, נביא הזעם של סוף הניינטיז, כישלון מהדהד, כוכב מדורי רכילות, ממשיך דרכו של אביו המנוח ונושא הדגל של הדור שמאס בחלום הציוני אך גם לא הצליח להגשים את עצמו עד הסוף. על רקע כל אלו, "צד א'" מוכיח שוב שבסופו של דבר האש הקבועה שאמדורסקי מושך לכיוונו נובעת מהדבר הנכון – הוא אחד האמנים הגדולים ביותר של המוזיקה הישראלית אי פעם ואמן שהדבר הכי מעניין אצלו הוא היצירה הבאה, זו שתצטרך להתמודד עם הרף שהעמידה היצירה הקודמת.