רצח בעיניים: סיכום העונה של "הבורר"

בשלוש עונותיה התמודדה "הבורר" עם שלל האשמות מגוונות. אמרו שהיא ניסיון העתקה בוטה וזול של סך כל דרמות הפשע ששודרו אי פעם בקולנוע ובטלוויזיה, מהקרם דלה קרם של "הסנדק" ועד החרטה של "מתחת לאף". אמרו שהתסריט של רשף ורגב לוי יותר מחורר מאחת הגופות שהוטלו ב"פרדס". אמרו שהמשחק מוגזם והרפליקות שמות את השומשום בבורקס. ואלו רק הערות טכניות, מבלי להזכיר את המאבק שנוהל נגד הצגת האלימות, הסמים והשפה של הסדרה.

כשהגיעה הסצנה הכמעט אחרונה בפרק הסיום של "הבורר", ששודר אמש (שלישי) ב-HOT3, נראה שמה שרשף לוי והבמאי שי כנות (יחד עם המפיק מוש דנון) ניסו לעשות היה ליצור איזשהו רגע פיוטי שיתמודד עם כל ההאשמות האלו, ולצאת משם עם רגע טלוויזיוני טהור, כזה שאוהבי טלוויזיה ישבצו באיזה מוסף חג שעוסק ברגעים הבלתי נשכחים של הטלוויזיה הישראלית. בסצנה הזו רואים את ברוך אסולין (משה איבגי, שעוד נחזור לתפקיד המשמעותי הזה בקריירה שלו) ובנו החורג, נדב פלדמן (יהודה לוי), חוגגים בשקט את ברית המילה של נכדו של אסולין כשבמקביל יוצא בולדוג, עוזרו הנאמן של הבורר, למסע נקמה באלו שניסו לפרק את אימפריית הפשע של המשפחה. אין כמעט דיאלוגים בסצנה הזו, רק תנועות מצלמה איטית מחיסול לחיסול ובין מבט למבט, כשברקע שלומי סרנגה מקפיא דם בביצוע של "האמנם", דווקא שיר "אשכנזי" של לאה גולדברג, מהסוג שמשפחת "הבורר" מתעבת ובזה לו.

שם, בין הומאז' לסצנת פתיחת העונה השנייה של "הסופרנוס" (עם "It Was A Very Good Year" של פרנק סינטרה ברקע) לאווירת סצנת הטבלת התינוק ב"הסנדק", אפשר היה להבין עד כמה "הבורר" היא סדרה כובשת וחותכת, שהעונה השלישית שלה היה שיא השילוב המדויק בין בידור לדרמה תוך כדי הפגנת רגישות נפלאה לעיצוב אמנותי ושפה טלוויזיונית - שתי תכונות ש"הבורר" הצטיינה בהם בשתי עונותיה הראשונות ושהגיעו לשיא בעונתה השלישית.

הסצנה האיקונית (ממש כך) שאוזכרה לעיל היא גם סיכום מצוין לעונה האחרונה של סדרת הפשע הזו. היא מכנסת בתוכה את כל השינוי וההתפתחות שחלו בתוך דמויותיה, היא מתמצתת את האווירה הקודרת/שמחה שמשדר התסריט שלה והיא כמובן מהווה רגע עלילתי מצוין וקתרזיס שדרוש לכל צופה שעבורו עלילותיו של ברוך אסולין הן סיבה להעביר עוד שבוע בחיים האלו. "הבורר" של העונה השלישית הציגה תסריט חד ומדויק יותר, שמודע להצלחת הסדרה בקרב הקהל הרחב (היסטריית ההדלפות סביבה תעיד על כך) ומבין גם את חסרונות העונות הקודמות: האלימות מדויקת יותר, הקטץ' פרייזס משויפים בהרבה והסיפור עצמו הופך אמוציונלי וחד כמו מכה של אבי הטחול.

בתוך הקאסט, "הבורר" הציגה גיוון שהולם סדרה שנמצאת בעונה שלישית ומתכוונת גם להמשיך לעונה רביעית וחמישית. בולדוג (יוסוף אבו ורדה) זכה לזרקור נאה ומתבקש אחרי שתי עונות של זיוני מוח על טונה ואספרגוס. הבלש וינר (רמי הויברגר) השתחרר מהמבוכה והפך לדמות שנונה ומטונפת כמצופה מהויברגר. פארוקי (יעקב כהן) היה פרודיה מבריקה על עולם הפשע הישראלי, שלפעמים מורכב משחקני כדורגל לשעבר שלא התמודדו עם אובדן השיער. אורלי זילברשץ נתנה הופעת אורח מצוינת כבלדרית בעל כורחה עם קור רוח של סירת קש בהוריקן. ויהודה לוי השלים היטב את השינוי התודעתי הנדרש מעובד הסוציאלי שהפך לפושע חסר פחד.

אבל כוחה של "הבורר" נשאר בידיהן של הדמויות המרכזיות בעלילה, שהצליחו בעונה השלישית לפתח את הניב שהפך אותן לכאב הראש של ארגוני חינוך למיניהם. ראשית, משה איבגי סגר לעצמו את הסיפור על תפקידו הגדול ביותר בטלוויזיה. הטבעיות שבה הוא מדקלם פסוקים מהתנ"ך לצד חוכמות החיים המפוקפקות של ברוך אסולין היא הדבר שבזכותו הוא ייחרט בראשם של האנשים שלא הכירו ולא יכירו את "שורו".

אחריו ישנו שלומי קוריאט, ששאיבת דמותו מכריסטופר מולטיסנטי של "הסופרנוס" היתה מושלמת, אלמלא בתסריט היו נותנים לו הירואין בנוסף לערימות הקוק שהפכו את האף שלו לאמסטרדם. קוריאט, כמו מלי לוי ב"המשרד", נמצא אחרי העונה השלישית של "הבורר" בסכנה שדמות אבי הטחול תהיה מזוהה איתו כל כך, שאף יוצר אחר לא ירצה להסתבך איתה כשיחשוב על ללהק אותו לפרויקט אחר. נדמה שזה היה אחד השיקולים שלו בהליכה ל"רוקדים עם כוכבים", שתוריד קצת את מפלס הטסטוסטרון שלו בקרב הצופים.

אלא שעם כל הכבוד לאלו, מי ש"הבורר" עשתה לו את השירות הגדול מכולם הוא אורי גבריאל, יגאל "הנאצי". ההברקה הליהוקית, שהפכה את השותפים מסרטי "מתחת לאף" ו"מקס ומוריס" (גבריאל ואיבגי) לאויבים מרים היתה לטירוף, כשגבריאל עבר טרנספורמציה כמעט מטאפיזית מפושע דביל ועילג בסרטים ההם להתגלמות השטן, שינוי ששובר את כל הסטיגמות שקולנוע הפשע הישראלי יצר. גבריאל משחק דמות מזרחית אבל בעלת כושר שיפוט קר, אינטליגנציה ארגונית ויכולת ספיגה של מקלט גרעיני, שילוב שלא היה אפשרי בתרבות הישראלית שגידלה אותו כשחקן. למעשה, דמות יגאל הנאצי הוא התיקון שרשף לוי יצר עבור סמי בן טובים המיתולוגי, שעליו הוא גדל במהלך ששדרג את "הבורר" מקוריוז לרגע מפתח בתרבות הישראלית.

עם תום עונתה השלישית, נדמה ש"הבורר" עברה כבר את המשוכות שהציבו לה המבקרים כשיצאה לדרך. מלבד פאקים קטנים וטבעיים לתעשיית הטלוויזיה הבעייתית של ישראל ("הבורר" עלתה ב-2007 וזמן האמת של הסדרה, נכון ל-2011, נמשך מקסימום חודש) וקצת שומן "עמך" סביר (דמותה של נעמי "כפית", למשל), "הבורר" היא חלק מאותו נוף טלוויזיוני שמשקף ישראליות מסוימת שצריכה את הסיפור שלה, באופן לא פחות מרשים מ"בלו נטלי" או "שבתות וחגים", למשל. לכל סדרה יש את הפרסטיז'ה והעניין הייחודי שלה, אבל הסיפור שאותו בחר רשף לוי לספר לא פחות חשוב משל הסדרות האלו, גם אם האמצעים שלו הם לעתים משפטים כמו "כאפה לעין עם הראש של הזין" ודמויות כמו רון הפרסי.

באופן מסורתי, מעטות הסדרות שהצליחו להותיר בישראל דמויות שיילכו עם הסדרה בזמן שבין העונות וכמובן אחרי מותן, לרוב בטרם עת. אפילו רוב הטלנובלות, גם כאלו ששודרו יומיום עם למעלה מ-150 פרקים, לא הצליחו לייצר זיכרון משותף - תשאלו את יהודה לוי, הוא שיחק בכמה מהן וכבר קשה לזכור באילו. לכן "הבורר" היא לא רק סדרה מצוינת שמדברת לקהל רחב כמעט כמו "ארץ נהדרת" מבלי לוותר לעצמה. כאלו היו בישראל מספיק. בסיום עונתה השלישית, ברור כי "הבורר" היא סדרה שיזכרו זמן רב אחרי שברוך אסולין ייתן את פסק הדין האחרון שלו. לכן, גם הצורך לבקר אותה הולך ופוחת – היא חיה בפני עצמה וכמו שהבורר היה אומר, מה שהיא תעשה עכשיו הוא בין עצמה, המצפון שלה ואלוהים.