"הרגשה של שליחות": ראיון עם דני שניאור צלם "בין איכרים"

הסרט "בין איכרים", שעולה השבוע לאקרנים, הוא דרמה מרגשת ועשויה היטב על גורלה של משפחה יהודית-גרמנית, המוצאת מקלט בבית של משפחת איכרים אמיצים בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור הוא סיפור אמיתי, המבוסס על זכרונותיה של ניצולת השואה מרגה שפיגל, אם כי נדיר במיוחד, כפי שגם הסרט טורח להבהיר בכותרות הסיום. מה שכן, במערב כנראה תמיד יעדיפו סיפורים על חסידי אומות עולם נוצריים שמקריבים את חייהם למען היהודים על פני סיפורי פוגרומים ושיתופי פעולה של האוכלוסיה המקומית עם הגסטאפו. מספרם היחסי של חסידי אומות העולם בסרטים גבוה לאין שיעור מאשר במציאות.

לסרט הנוכחי, מעבר לאיכויותיו הקולנועיות המרשימות, יש גם קשר משמעותי לתעשיית הקולנוע הישראלית. קודם כל, הבמאי של הסרט, לודי בוקן, חי בישראל במהלך שנות השבעים ואפילו הפיק כאן מספר סרטים דוקומנטריים ועלילתיים. נוסף על כך, צלם הסרט הוא דני שניאור, שחתום על קלאסיקות מקומיות כמו "חתונה מאוחרת", "שלאגר" ו"אזרח אמריקאי". כאשר צופים בצילום היפהפה והרגיש של "בין איכרים", לא לגמרי ברור איך זה שמאז "חתונה מאוחרת" ב-2001 ועד הסרט הזה, שניאור לא צילם אפילו סרט עלילתי אחד.

"השאלה למה לא צילמתי סרטים עלילתיים בשנים האחרונות היא מסובכת", מסביר שניאור בראיון לוואלה! תרבות לרגל הגעתו של "בין איכרים" לבתי הקולנוע. "התחלתי להתפרנס יפה מאוד מסרטי פרסומת, הרגשתי הרבה סיפוק בתחום וכתוצאה מכך קצת הזנחתי את הקולנוע והתנתקתי מהתעשייה. אולי גם לא מספיק טרחתי לעשות לעצמי יחסי ציבור".

"זאת היתה מתנה, שהגיעה אליי בהפתעה מוחלטת. את הבמאי לודי בוקן אני מכיר עשרות שנים, מאז ששנינו למדנו יחד בבית הספר לקולנוע בלונדון. פתאום קיבלתי ממנו שיחת טלפון והוא הציע לי לבוא לצלם את הסרט. אני מניח שזה היה קודם כל כי הוא חשב שאני צלם טוב, אבל בטח גם מכיוון שהוא ידע שההורים שלי הם יוצאי גרמניה, שעלו לארץ בתחילת שנות השלושים, ובעקבות זאת גם השפה הראשונה שדיברתי בבית היתה גרמנית.

"חלק מהמשפחה של אבא שלי נספה בשואה, וגם הוא הספיק להיות אסיר פוליטי בראשית השלטון הנאצי בגרמניה. אמא שלי עלתה בתור נערה צעירה עם עליית הנוער, וכל החיים שימרה את הגעגועים לתרבות הגרמנית ולא כל כך הסתגלה לארץ. הנושא של גרמניה אף פעם לא כבה אצלם לגמרי. אני חושב שהאאוטסיידריות שלהם קצת דבקה בי".

"הסצנה הראשונה בסרט מציגה את הגיבור, מנה שפיגל, נלחם במלחמת העולם הראשונה ומעוטר ב'צלב הברזל', אות הגבורה של הצבא הגרמני. אז הבאתי ללודי בוקן צילומים של סבא שלי ככירורג צבאי במלחמת העולם הראשונה, עם אותות 'צלב ברזל' על החזה. שמרתי את 'צלבי הברזל' שלו הרבה שנים, עד שזרקתי אותם יום אחד. הצילומים של סבא שלי היוו השראה עבור סצנת הפתיחה של הסרט".

"החווה של אשוף, שבה מתרחש החלק המרכזי בסיפור, צולמה בבית חווה ישן שממוקם באזור ההתרחשות האותנטי של הדברים. הבית הזה שוחזר על ידי מעצבת אמנותית שהיתה מאוד מדויקת וקפדנית. היא כיסתה את הריצוף המודרני של הבית בחול ואדמה וגרמה לו להיראות כמו חווה אמיתית. היה לה אפילו ריח אמיתי. אתר צילום אחר היה בית המרזח האמיתי, שבו התרחשו הארועים".

"הסרט מצולם במצלמת סופר 16, שהיא קלה יחסית, ולכן נוח לצלם איתה מהכתף. הצילום הוא חופשי רוב הזמן, כלומר שיכולתי לבחור לאן לזוז עם המצלמה ובמה להתמקד בסצנה לפי התנהגות השחקנים, ולא הייתי מחוייב לתכנון מדויק של השוט. נוצרת תחושה שהמצלמה נושמת, ובעיניי זה נותן משהו אותנטי לסרט ומקרב אותו למציאות. זאת, בניגוד לרוב הסרטים ההיסטוריים שהצילום שלהם הוא מאוד מתוכנן ומקובע".

"אני חייב להודות שצילמתי את מה שהרגשתי מהמקום. ערבבתי את אור היום הקר ואורות מלאכותיים חמים באופן די אינטואיטיבי. היה ללודי חשש שהסרט יהיה יותר מדי זוהר, שיצבע את הכפר בצבעים אידיליים, אבל מצד שני לא רצינו ללכת על מראה מונוכרומטי שמאפיין סרטים על תקופת מלחמת העולם השנייה. מצאנו משהו באמצע, ואני מרוצה מהתוצאה".

"כשהייתי שם, פתאום השפה הגרמנית חזרה אליי נורא חזק וגם הזיכרונות מהבית. היתה אווירה מאוד מיוחדת בסט, ממש הרגשה של שליחות. כשבאחד הימים הראשונים צילמנו בית שבו היתה תלויה תמונה של היטלר, היה ממש לחץ ואי נוחות בקרב אנשי הצוות הגרמנים. ברור שהעבר של גרמניה תמיד היה באוויר בזמן הצלמים, האנשים שם מתמודדים עם העבר הזה כל הזמן, גם הצעירים".

נראה שהרגשת השליחות ששניאור מדבר עליה אכן השרתה על "בין איכרים" אווירה מיוחדת, ואפשרה לו להתעלות באיכותו מעל סרט השואה/מלחמת העולם השנייה הממוצע. נראה שגם לודי בוקן, במאי הסרט, ידע להעריך את תרומתו של דני שניאור להצלחה, וכבר הם מדברים על הסרט הבא שיעשו יחד. כעת נותר רק לחכות שגם תעשיית הקולנוע הישראלית תדע לספק לצלם מצויין תעסוקה הולמת.