מכתב לעורך דין

אני לא מפחד ממנהל סניף הבנק שלי. גובהו לא מגיע למטר שבעים וכשהוא מוריד את החליפה ונשאר בחולצת בד דקה מיד רואים ששרירי ידיו מנוונים. מעמידתו אפשר ללמוד שגם שרירי בטנו וגבו רופסים. מבע פניו רך מחמת נחת ועייפות מצטברת שבאות עם הסמכות; אין לו מבט תקיף. הוא לא נראה טיפוס שהייתם מהססים לריב אתו על מקום חנייה. אני מעריך שתספיק הרמת-קול אחת והוא יוותר ויחפש מקום אחר לחנות בו.

אבל כנראה שזה לא משנה. כי כשהוא בתפקיד, במשרדו הנאה במפלס העליון של הסניף, הוא נוהג כגבר סמכותי ועושה זאת בטבעיות מוחלטת. הוא לא מפחד להזכיר, בעת הצורך, שבכוחו לעקל לי את המשכורת, או את המכונית, או את שתיהן – אם לא תהיה לו ברירה אחרת. מובן שלא בשמחה הוא יעשה זאת, בהחלט לא, ובעיקר שמדובר בלקוח ותיק כמוני, אבל יעשה, ושוב – רק אם לא אשאיר לו ברירה. לכאורה, הכל תלוי בי! כל שעליי לעשות הוא להימנע מיצירת מצב שבו לא תהיה לו ברירה אלא לפעול נגדי. עלי לכלכל צעדיי בתבונה, זה הכל; להתנהל כך שלא אדחק את המנהל לפינה, כי אז, ממקומו בפינה הצרה, הוא ייאלץ, בניגוד גמור לרצונו, להפעיל נגדי את כוחו הרב. כן, אני צריך לחשוש ממנו.

ובכל זאת, כשהוא נשען לאחור בסוף השיחה, ומביט במסך המחשב שלו כדי לאותת שהיא הסתיימה, ואני בוחן את טונוס השרירים הכללי שלו, אני לא מסוגל לחשוש ממנו. לא מרגיש שום פחד.

שמע, יא חביבי, אתה חצוף! התנאים שקבעת לא מקובלים עלי. מעכשיו, אני קובע את החוקים. הרי בכספי שלי מדובר, לא בשלך.

זה מה שהיה לי להגיד ושלא אמרתי לו, אבל רק בגלל שלא היה לי חשק לוויכוח עקר, לא בגלל שהוא מפחיד אותי. אין בהימנעות זו שום הודאה בפחד. אני פשוט לא אוהב ויכוח עקר. הרי אני יכול, בכל רגע שאבחר, לרכון אליו, מעל השולחן שלו, וכמו שלימדו אותי בקפא"פ בטירונות – לשלוח מכה ארוכה עם שורש כף היד לאף שלו, וזהו, הוא נופל ולא קם. אבל אני אדם מחונך. לטוב ולרע, אני לא עושה דברים כאלה. לא גודלתי אצל בריונים, מה לעשות. וחינוך זה דבר שנשאר אתך.

גם מסגניו של המנהל אני לא פוחד. הוותיקה מביניהם היא אשה בת קרוב לחמישים, מטופחת, נמוכה למדי וכבדת תנועה, והשני הוא בחור בן כשלושים שדווקא ייתכן, אם להתרשם מהליכתו הרעננה וישיבתו הזקופה, שהוא מתעמל מדי פעם ומטפח את שריריו; גם צעיר ממני לפחות בעשור, דגם משופר. אבל מבע פניו מסגיר את נפש הפקיד שבו, שנרתעת מקטטה כמו מאש.

אם מתישהו, בנסיבות כאלה או אחרות שלא ישאירו לי ברירה, נלך מכות אני והסגנים, אף אחד מהם לא יחזיק מעמד מולי, גם לא שניהם יחד. חצי דקה – והם על רצפת השיש.

אבל כל זה לא גורע כלל משאננותם של הסגנים, שנדמית לעוז-רוח כשאני יושב קרוב מולם, קרוב בגלל שהשולחנות שלהם צרים בהרבה משל המנהל, והם מסבירים לי בשפת המקום איך צמח לו חוב מסוים צמיחה מואצת, פתאום, מאחורי גבי וללא ידיעתי, והנה הוא עובדה מספרית מוצקה ולא נתונה למשא ומתן. ויש גם שכר טרחה. ויהיה עוד. כל זרועות החוק ושריריו עומדים לצדם – ונגדי. הם המוסמכים לשסות את הרשות האוכפת. לא אני.

הנה, היה פעם עניין עם מכתב מעורך דין. זה היה מכתב מעורך דין של הבנק. הוא סימן בעיניי שיא של שפל ביחסים בינינו. מטרתו של המכתב היתה סך הכל "להזכיר" לי איזו "שארית חוב" מסוימת ש"יש להסדיר בהקדם"; שארית די קטנה במקור, יש לציין, ואולי דווקא מסיבה זו היא פשוט פרחה מזכרוני. לא משהו שלא יכולתי לעמוד בו. נימת המכתב היא שצרמה לי ופגעה בי, ואף יותר מכך – עלותו, שמי שחויב בה, הסבירה לי סגנית המנהל כשישבנו בחדרה ודנו בנושא, הוא משום מה אני.

חמש מאות ארבעים שקל על מכתב?! – שמעתי את עצמי מרים קול בשיחה ההיא.

היא נרתעה לאחור, אבל רק קצת.

השתגעתם?! הוספתי.

ובקול שקט יותר הודעתי: לא, לא מוכן. יש גבול!

היא הרימה גבות ומתחה אחת מזוויות פיה. יש לה פנים סלבים עגולים למדי. עיני איזמרגד. נדמה לי שהיתה קצת משועשעת מההודעה שלי. אם כי אני לא בטוח, ויש משום הצקה בחשד הזה שלא ניתן לבירור, החשד שהיא צוחקת עלי. הרי אם הייתי שואל אותה 'תגידי, משהו כאן מצחיק אותך?' היא ודאי היתה טוענת שלא.

איזה מין עורך דין זה? דרשתי לדעת, ממה לעזאזל הוא עשוי, מזהב? כמה הוא כבר טרח על המכתב הזה?

זה לא אני קובעת, היא ענתה.

אבל בשם כל השדים, אמרתי לה, זה לא נראה לך מוגזם, חמש מאות ארבעים שקל על מכתב שבטח לקח לו דקה לכתוב ועוד חצי דקה לשים במעטפה? ובכלל, מה פתאום שאני אשלם לו; לא אני שכרתי אותו אלא אתם; תתכבדו ותשלמו לו אתם. אני לא הייתי לוקח עורך דין שגובה חמש מאות ארבעים שקל על שתי דקות עבודה!

כנראה שכבר חזרתי על עצמי; היא החלה לאבד את סבלנותה ואמרה, ככה זה. נדמה לי שהמשכתי לדבר. הייתי עצבני. ניסיתי להסביר לה בגילוי לב מה גדולה ההשפלה בכך שאני הוא שצריך לשלם על מכתב האיום שנשלח אלי. היא לא התרשמה מגילוי הלב וציינה שהייתי צריך להסדיר את החוב במועד שנקבע. אם הייתי עושה זאת, עורך הדין לא היה "נאלץ" להתערב.

אם להיות מעשי, הרי אין לי ברירה אלא להאמין שמצב של איבה שורר ביני לבין הבנק שלי. ואיך לא? לא רק נסיוני האישי רומז כך. כמעט כל יום מזהירים פרשנים בתקשורת שצריך לעשות משהו עם "הבנקים", צריך "לרסן" אותם. הם משתוללים, ממש חיות פרא. אויבי החברה והאדם הפשוט. ונדמה שזה מוסכם על הפרשנים פה אחד; איש מהם לא קם להגנתם של ה"בנקים". רשעותם כנראה אינה מוטלת בספק; פשוט לא ניתן ללמד עליהם סנגוריה. אך איה הגיבור שיוכל להם, מקוננים הפרשנים, לרומסי האדם הקטן? והרשעים כאן, הם אומרים, אינם רבים, בעצם: הבעלים והמנהלים הבכירים – אלה הם אויבי הציבור.

אלה הם השודדים, אבל, למיטב הבנתי, לא כל אחד ואחד שעובד אצלם. וכאן נוצר פתח לאי-בהירות: לא תמיד ברור לי אם עלי לראות במנהל הסניף שלי שודד זחוח, או רק כלב הציד שנשלח להביא לבעליו את האווז הירוי, פקיד שממלא הוראות, קורבן גם הוא, בצורה קצת שונה, של מועצת הרשע המרכזית, של ה"בכירים". קאפו, בקיצור. נדמה לי שאין לו די אמביציה לטפס עד לבכירות של ממש. נפשו תצלח לניהול סניף שכונתי; לא יותר. כך שלא רק החינוך שקיבלתי, גם לבטים אלה שיש לי לגביו מונעים ממני להניף יד ולהוריד סטירה מצלצלת לחצוף הזה.

לא החוק הוא שמונע ממני לעשות זאת, ודאי שלא. הרי השוטרים יבינו, הם בני אדם, גם השופט יתחשב. אני אגיד שבגלל הלחץ הכלכלי וכו' איבדתי שליטה לרגע אחד בודד ואני באמת מצטער. הכי גרוע שהוא ייתן לי זה על-תנאי קצר. כי בלבו פנימה יבין השופט את מי שאיבד שליטה לרגע בנסיבות כאלה. גם הוא יודע ש"הבנקים" אינם אלא עושקי העם; גם הוא קרא אותם פרשנים ובעלי טורים. וגם הוא קורבן, ממש כמוני, לא? כמו כל אחד שיש לו איזה חשבון בנק קטן. ממש אחים לצרה אנחנו, מבחינה זו, אני והשופט. הוא ירשיע אותי ויעניש פשוט כי הוא חייב מתוקף תפקידו.

אבל לא רק כי הוא חייב. הוא יעשה זאת גם כדי שלא כל אחד כאן ירגיש שמותר לו לאבד שליטה לרגע ולהפליק למנהל הבנק שלו. כי בעיקרון אסור להפליק, בטח לא למנהל בנק, והשופט מעדיף שכולם יזכרו זאת היטב. אחרת לא ירחק היום בו גם הוא עצמו יחטוף. למשל, מנאשם שיסבור לתומו שגם בבית המשפט, לא רק בבנק, זה נסלח לאבד שליטה לרגע. והשופט, ככל אדם, גם הוא לא רוצה לחטוף.

כמו מנהל הסניף שלי, להחטיף הוא מוכן – רק אם אין ברירה, כמובן – אבל לא לחטוף. לחטוף הוא לא מוכן. גם הוא רק ממלא תפקידו. אמנם לא הסתבכתי מעודי עם הרשות השופטת, כאמור אני אדם מחונך, אבל נדמה לי שהעמידה מול השופט לא תהיה שונה כל כך מהישיבה מול מנהל הבנק שלי. לא יהיה משא ומתן. לא יהיה עם מי לדבר.

בועז יזרעאלי, שספרו האחרון, "השכן המסוכן", יצא לאור בקיבוץ המאוחד ב 2008, פועל בעיקר בזירת הספרות הקיומית, ככל שיש בכלל זירה כזאת בספרות הישראלית.