מת לחיות: על "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד

שניים מן הקולנוענים הוותיקים בארצות הברית חגגו השנה ימי הולדת עגולים וזהובים – וודי אלן ציין 75 שנה להולדתו, וקלינט איסטווד הגיע לגבורות. אולי בשל המחשבות הטבעיות שמתלוות תמיד להזדקנות שכזו, בחרו השניים לראשונה להקדיש את סרטיהם לשאלה מה מחכה לנו לאחר המוות – אלן עשה זאת ב"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", שהוצג בבתי הקולנוע בישראל לפני כמה חודשים, ואיסטווד עושה כך ב"מכאן והלאה", שמגיע לאקרנים בארץ בסוף שבוע זה.

במקרה של איסטווד, העיסוק בחיים שאחרי יוצא דופן במיוחד – אחרי הכל, אלן המהורהר שילב כבר פה ושם אלמנטים על-טבעיים בסרטיו, גם אם לא בצורה כה מובהקת, אבל עמיתו המחוספס תמיד התבונן במציאות בצורה ישירה. המוות תמיד היה נוכח אצל איסטווד, אבל הוא לכל היותר הציע לגיבוריו גאולה רגע לפני פרידתם מהעולם ואף פעם לא ניחם אותם בכך שמצפה להם משהו מעבר.

גם הדרך שבה מציע איסטווד את הנחמה הזו אינה אופיינית לו. "מכאן והלאה" מציג את גורלותיהם המצטלבים של שלוש דמויות, שכל אחת מהן פגשה את המוות בצורה אחרת: ג'ורג' (מאט דיימון), אמריקאי שמסוגל מאז ומעולם לתקשר עם המתים; מרי (ססיל דה-פראנס), עיתונאית צרפתייה שניצלה בנס מאסון הצונאמי; ומרקוס (שמגולם לסירוגין בידי האחים ג'ורג' ופרנקי מקלרן), ילד בריטי שאיבד את אחיו הבוגר בתאונה. על פניו אין כל קשר בין השלושה וגם אין סיבה שייתקלו זה בזה, ובכל זאת כל מה שקורה בסרט מוביל אותם למפגש בלתי נמנע והרה גורל.

מבנה עלילתי זה, שמזגזג בין מדינות ודמויות כדי לתאר כיצד מכנה משותף אוניברסלי יכול לפעמים לחבר בין כולנו, עומד בניגוד מוחלט למה שהיה נהוג במשך השנים אצל איסטווד. הקולנוען רב הפעלים, כיאה לנציג המובהק ביותר של ההוויה האמריקאית, הקפיד לקדש את האינדיבידואל ולתחום אותו במקום ובזמן מוגדרים היטב.

לעומת זאת, ב"מכאן והלאה" הקולנוען האמריקאי שואל את הטכניקה הסיפורית שהיוצר המקסיקני אלחנדרו גונזלס איניאריטו פיתח וטיפח ב"אהבה נושכת", "21 גרם" ו"בבל". קולנוענים צעירים מאיסטווד מתעקשים למחזר את עצמם, אבל בגיל 80 וממרומי מעמדו כאחד המאסטרים הגדולים בהוליווד, אי אפשר אלא לשבח את העובדה שהוא אינו מתבייש ללמוד גם מאחרים כדי להמשיך להתפתח.

אם כך, "מכאן והלאה" לא דומה לשום דבר שאיסטווד עשה קודם לכן, ולפיכך כל מי שיבקש בעתיד לחקור את הפילמוגרפיה העשירה של הבמאי יידרש להתעכב עליו. אבל הערך של "מכאן והלאה" אינו היסטורי בלבד: זהו גם אחד הסרטים הטובים שיצר הקולנוען בשנים האחרונות, והוא בהחלט משקל נגד לעבודתו האחרונה, "אינוויקטוס", שהיתה שיר הלל מגוחך לנלסון מנדלה. בדרמה ההיא, שגם בה כיכב מאט דיימון, הרושם היה שאיסטווד משתמש במעמדו הרם ובסיפור מעורר ההשראה שקיבל לידיו כדי לחנך את הקהל, והתוצאה היתה הטפה דידקטית בלתי נסבלת.

ב"מכאן והלאה", איסטווד חוזר להפגין את הענווה ואהבת האדם שליוו אותו לאורך השנים, ואינו מבקש להטיף לאיש. תחת זאת הוא מכבד את דמויותיו בדיוק כפי שהן, לטוב ולרע, ובמקרה זה המשמעות של כך היא לקבל את הצורך שלהן להיאחז בכל מחיר בתקווה שיש בעולם הזה יותר מכפי שנראה לעין.

הפעם, אם כך, איסטווד אינו מבקש שהאנושות תקשיב לו אלא מקשיב לה בעצמו. בשל כך משכיל "מכאן והלאה" בסופו של דבר לכבוש את הצופים, וזהו הישג גדול במיוחד לאור העובדה שאין בסרט הברקות.

אכן, אמנם איסטווד המבריק כשלעצמו רתם לשירותו שני בעלי מלאכה מהטובים בנמצא, צלמו הקבוע טום סטרן והתסריטאי הבריטי פיטר מורגן ("המלכה"), שאיתו הוא עובד לראשונה, אך קשה לומר כי הדרמה מציגה איזשהו דיאלוג חד, תנועת מצלמה וירטואוזית או סצנה שמתעלה מעל השאר. אז את כל זה אין ב"מכאן והלאה", אבל יש בו ארבעה דברים חשובים לא פחות.

הדבר הראשון הוא מידת הדיוק שבה עשוי הסרט: גם אם המעורבים במלאכה אינם מגלים שאר רוח, הם לא מזייפים כאן ולו תו אחד, ומפגינים מיומנות, מחויבות ושליטה לאורך כל הדרך. תצוגות המשחק אמינות, רגישות ומרשימות ללא יוצא מן הכלל – מדיימון הבוגר יחסית ועד הזאטוטים מקלרן; התסריט של פיטר מורגן משבץ בחוכמה אבן אחר אבן עד שהוא מרכיב פסיפס; והצילום של סטרן מקנה לסרט אווירה קסומה של מעין מעשייה על-זמנית ורבת הפתעות.

הדבר השני הוא האומץ של הסרט. איסטווד מעז להתלוות כאן לדמויות הנושאות איתן כאב שאי אפשר להכיל, והוא מעז להגיד להן בסופו של דבר את האמת שלא נעים לומר – שלפעמים מותר להאמין בלא ייאמן, אבל שלעתים גם יש דלתות שנסגרו כדי לא להיפתח מחדש וטוב שכך. לאמת זו יש כוח רב, ולכן "מכאן והלאה" כה חזק.

מכאן נובע גם הגורם השלישי להצלחתו של הסרט: האיפוק שלו. המוות הוא אחת המלכודות הגדולות ביותר העומדות בפני האמנות, שכן יוצר העוסק בו עלול בנקל ללחוץ חזק מדי על כפתורי הקיטש. איסטווד מצליח להתמודד עם הנושא ברצינות וגם להזריק לסרט רגש, אך לרגע אינו לוחץ בעוצמה יתרה על הכפתורים הללו. כתוצאה מכך, "מכאן והלאה" אפקטיבי בלי לעורר אי נוחות בקהל.

רביעית, ועקרוני מכל, הנושא שבחר איסטווד והדרך שבה החליט להתמודד עמו מקנה ל"מכאן והלאה" מה שכל סרט מחפש אחריו – משמעות. כל אחד מן החלקים כאן אולי אינו מפעים כשלעצמו, אבל הם מצטברים לכדי חוויה שלמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד ועושה זאת בקול צלול. יתרה מכך, החוויה הזו גם מצליחה להאיר מחדש בפני הצופים את המשמעות של העולם שבו אנו חיים. מי שיצפה ב"מכאן והלאה" ייצא ממנו בתחושה הנעימה שיש בכל זאת איזושהי יד בוטחת שמשגיחה על העולם המטורף שלנו ודואגת שיהיה בו סדר. במקרה דנן, היד שמרחפת מעל הצופים שייכת לקולנוען רב עוצמה, שבגיל 80 לא הפסיק לאהוב את החיים וכבר לא מפחד מהמוות.