אחרי 20 דקות של צפייה בסרט "סטטוס: רווק/ה", ששודר אמש (חמישי) בערוץ 10, הצופה נתקל בבעיה די מוזרה: הוא לא כל כך מבין על מה הסרט. לחיצה על השלט אמנם מובילה אותו אל התקציר, אבל גם שם הוא מתקשה לקבל הסברים מספקים. בתקציר מנסים להסביר וטוענים שהמשדר דן ב"רווקות תל אביבית מודרנית", אבל הצופה ממשיך לחפש תשובות. "חייב להיות יותר מזה", הוא אומר לעצמו, "לא יכול להיות שזו עוד תוכנית על לבטיהם של פנויים פנויות בעיר החטאים", אבל גורנישט, כלום. "חייב להיות פה קו מחבר", הוא בטוח, "חייב להיות פה טוויסט בעלילה", אבל הסרט נמשך והראשים עדיין מדברים. על רווקות. בתל אביב. שוב.
הצופה עדיין מבולבל. "זה פריים טיים בערוץ 10", הוא מניח בתמימותו, "משקיעים שם הרבה כסף, אנשים שם יודעים מה הם עושים". אבל הדקות חולפות, כלום לא קורה, והדיון השטחי נמשך. "אבל כבר ראיתי 'מחוברים'", הוא אומר, "בשבת יש 'בקרוב אהבה', ואפילו בצפייה בפרק ישן של 'חברים' אני יכול ללמוד יותר על רווקות", אבל ערוץ 10 בשלו. זה מה שיש להם להציע בימים אלה, דוקו על רווקים בתל אביב. שוב.
הצופה מתקשה להאמין. קשה לו להבין איך למרות הגודש הטלוויזיוני שדן בנושא השחוק, עדיין יש מי שחושב שחייבים תוכנית נוספת שתספק "הצצה נדירה ומעמיקה" לחייהם המסתוריים של הרווקים. הוא רץ בבהלה לשירותים לחפש עיתון, מסתכל על התאריך בבהלה, ומוודא שהשנה היא לא 1978. הכל בסדר, אפשר לחזור למסך.
ארבעת הסלבריטאים-מינוס ממשיכים לדבר (כמובן שאילו היו אלמונים אין טעם בדבריהם), והצופה מחפש פשר בדבריהם או במשדר שהם מככבים בו. שניים מהמשתתפים, אדם הורביץ ורנה ורבין, מדברים בצורה אינטליגנטית וקולחת וחושפים אידיאולוגיה מבוססת (שניתן לחוש שזו לא הפעם הראשונה שהם נאלצים להסביר אותה), ומסתמן שיש תזה למשדר: רווקות שפויה, שנעשית מבחירה. מנגד, השניים האחרים, אירנה שולמן וסער שיינפיין, נשמעים ממורמרים ומתוסכלים, הם בודדים ומשתוקקים להתמסד, ולאט לאט מתברר שהרווקות היא סיוט. התזה מתמוססת.
הצופה מחפש איזון בין הדמויות, אבל אין ביניהן חוט מחבר (מלבד הרצון להופיע ב"דוקו"), אין קו מקשר. אולי המונולוגים שלהם נאמרים בכנות ובגילוי לב, אבל כבר מזמן לא מפתיע לגלות איזו פתיחות סוחטת המצלמה. בהמשך מספק הסרט שורה של סצינות מעיקות, ביניהן שיחה מאולצת בארוחה משפחתית בבית משפחת שיינפיין ושיחה נטולת אותנטיות בין סער לחבריו. עכשיו גם האינטימיות התפוגגה.
הצופה כבר על סף ייאוש, אבל אז הוא רואה את סער מדבר על בולבולון, ולפתע הכל מתבהר לו. "אה, הבנתי", הוא אומר לעצמו, ומתרווח על הספה. למה לא אמרתם קודם? אמנם לא מדובר בתופעה חדשה ופורצת דרך שמצדיקה התעסקות נוספת בסוגיה, אבל לפחות סער מזיל דמעה. נכון, גם את זה כבר ראינו, אבל עכשיו זה בערוץ 10. יש טעם לדוקו בישראל.