בכורה מבית טוב: על "דברים יומיומיים כאלה" של יהוא ירון

מוזר להאזין לאלבום שחיכית לו זמן כה רב. קשה להאמין לפעמים שהרגע הזה הגיע, ואחרי עשרות הופעות, התארחויות, דמואים ברשת ושאר האחזויות בסירות הקש שצפות במי האפסיים של האינדי, הדבר האמיתי כבר כאן. יהוא ירון ביסס את מעמדו היפה באינדי הישראלי על המתח שבין הציפייה למימוש הפוטנציאל הגדול שלו כאמן סולו לבין הבישול האיטי של החומרים, איטיות שנבעה הן מתהליך אמנותי מתמשך והן מנסיבות חיצוניות, כמו מקורות מימון וכדומה. עתה, עם צאת "דברים יומיומיים כאלה", אלבום הבכורה של ירון, התהליך הזה יסתיים – לטוב ולרע. עכשיו ניתן יהיה למדוד את ירון – בסיסט וקונטרבסיסט מצוין שניגן ומנגן עם פאניק אנסמבל, רות דולורס וייס, אביב גדג', The Walking Man של גלעד כהנא, הרכב האוונגרד קטב מרירי ואפילו רונה קינן בפסטיבל הפסנתר האחרון) – באותם מדדים מוחשיים שאלבום מאפשר.

מלכתחילה, הציפיות מירון גבוהות למדי: בהופעותיו הוא פרפורמר מלהיב ומחויב הן לאמן שביקש את שירותיו ומן הסתם גם לשירים שיצר בעצמו. ההתלהבות שלו מעצם הנגינה לא פחותה מהאנרגיה שלו כשהוא מבצע את השירים עצמם, מה שמעיד על תפיסה מאוד מסוימת של מושג הפרונט-מן, תפיסה שמעידה כי בעיניו ההתבלטות קיימת בעצם ההימצאות על הבמה ולאו דווקא בעמדת הסולן. בנוסף, ירון בחר בפרויקטים שונים יחסית זה מזה בקריירה שלו, מה שהביא אותו לגיוון יפה ביחס לאלבום בכורה: ברור שהנטייה שלו היא למוזיקה בעלת אופי אלטרנטיבי, אבל גם המבנים הבסיסיים של רוק בשלושה אקורדים בריח חריף של בלוז שיכור לא זרים לו.

אולי בזכות העבודה היחסית איטית (כמעט שנתיים למעשה) על "דברים יומיומיים כאלה" וכנראה גם בגלל הניסיון הבימתי הרב שצבר (אין פסטיבל אינדי בחור כלשהו שהוא לא לקח בו חלק), ירון יצר אלבום שקודם כל בולט בשלמות והאחידות שלו, בוודאי כאלבום בכורה. קל לצרוך את הפאתוס המוזיקלי שבו הוא מבצע את 12 השירים שבתוכו וההאזנה להם חולפת בלי תחושת מועקה של טיפוס על הר. כך, אחרי "ההרודיון שלך" המהפנט (שיר שירון היה מבצע עם הרכב האוונגרד קטב מרירי וכבר אז היה עוצר נשימה) שפותח את האלבום, עוברים למוד רוקנרול קברטי ומלוכלך שנע בין טום ווייטס ("נמלים קטנות") דרך סוניק יות' ("קומי") ועד הבילויים ("לא זמן טוב", עוד פייבוריט מההופעות).

ירון כותב בעצמו ובוחר בטקסטים צבעוניים ובשריים, כאלו שעוסקים באמנות והייסורים שביצירה שלה אבל באופן לא בכייני ובלי נדנודי תשומת לב של פסאודו-משוררים. בהמשך, ירון מראה גם עד כמה הוא למד מהמוזיקאים איתם עבד עם "דגל שחור" ו"ערפל סמיך", שירים שזועקים השפעות של אביב גדג' וניחנים באותו קסם של הנסיך הלא-חוקי של הרוק הישראלי, זה שירון ליווה במסירות זמן כה רב.

כל אלו יוצרים דיוקן מרשים למדי של אמן אמיתי, שמשכיל ללמוד ורוצה ללמד את עצמו עוד ועוד תכונות שיגרמו לו להשתפר כמוזיקאי. החיסרון היחיד באלבום הזה, שגם הוא זניח ביחס לעוצמה של העיבודים וההפקה המוזיקלית של ירון עצמו, הוא שבחלק מהשירים הדיקציה של ירון לא ברורה וחלק מהמילים נבלעות, וחבל – יש כאן משפטים שכדאי לחרוט על גב כף היד ולהסתכל בהם בכל פעם שאתם בודקים מה השעה, בציפייה שהזמן ייגמר כבר.

בשיר המסיים, "קיים ונעלם", ירון שר על עצמו "ילד מוזר וגמלוני/הילדים שמסביבי שיחקו באש מלאכותית/ולא רצו לשחק איתי" והתחושה היא שיותר מדי מוזיקאים ישראלים משחקים באש מלאכותית שכזו. ירון, לעומת זאת, הוא מהבודדים שמבינים שמאזינים אמיתיים הולכים רק אחרי מוזיקאים שמוכנים להישרף חיים בשבילם.