"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות," רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.
"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.
"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.
"אבל לנו יש אימא ואבא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.
ארבעת הפרצופים הצעירים, המוארים באור האש שבאח, התבהרו למשמע המילים העליזות האלה, אבל התקדרו שוב כשג'ו אמרה בעצב:
"אבא לא איתנו, והוא לא יהיה איתנו עוד הרבה זמן." היא לא אמרה "אולי אפילו לעולם לא", אבל כל אחת מהן הוסיפה את המילים האלה בלב כשהרהרה באבא, שנמצא רחוק רחוק, במקום שבו מתחוללת המלחמה.
אף אחת לא דיברה במשך רגע ארוך, ואז אמרה מג בנימת קול שונה:
"אתן יודעות שאימא הציעה לוותר השנה על מתנות חג המולד כי החורף הזה יהיה קשה לכולם. לדעתה, אנחנו לא צריכות לבזבז כסף על תענוגות כשהחיילים שלנו כל כך סובלים בצבא. אנחנו לא יכולות לעזור בצורה משמעותית, אבל אנחנו יכולות להקריב קורבנות קטנים משלנו, ואנחנו צריכות לעשות את זה בשמחה. אם כי אני לא עושה את זה בשמחה, לצערי."
ומג טלטלה את ראשה מצד לצד והרהרה בצער בכל הדברים היפים שהיא רוצה.
"אבל לדעתי, הסכומים הקטנים שנבזבז לא יכולים לעזור לאף אחד. לכל אחת מאיתנו יש דולר אחד, והצבא לא ירוויח הרבה אם נתרום לו את הכסף הזה. בסדר, אני לא אצפה למתנה מאימא או מכן, אבל בכל זאת אני רוצה לקנות לעצמי את א?נדין וסינ?ט?ר?ם. אני חולמת עליו כבר כל כך הרבה זמן," אמרה ג'ו, שהיתה תולעת ספרים.
"אני תכננתי לקנות בכסף שלי חוברות תווים חדשות," אמרה בת' באנחה קטנה שאף אחד לא שמע חוץ מהמברשת והמטלית שליד האח.
"אני אקנה קופסה גדולה של צבעי עיפרון מתוצרת פ?ייב??ר. אני ממש זקוקה להם," אמרה איימי בהחלטיות.
"אימא לא התייחסה לכסף שלנו, והיא לא היתה רוצה שנוותר על הכול. אני מציעה שכל אחת מאיתנו תקנה לעצמה מה שהיא רוצה ותיהנה קצת. הרי אנחנו עובדות קשה כדי להרוויח את הכסף הזה," קראה ג'ו וסקרה את עקבי נעליה במחווה גברית.
"אני באמת עובדת קשה. כמעט כל היום אני מלמדת את הילדים המעצבנים האלה, כשבעצם אני נורא רוצה לבלות בבית," אמרה מג, שחזרה לנימת הקול המתלוננת.
"זה עוד כלום לעומת מה שעובר עלי," אמרה ג'ו. "מה היית אומרת אם היית כלואה במשך שעות עם זקנה עצבנית ורגזנית, שכל הזמן מתזזת אותך, לא מרוצה משום דבר ומציקה לך עד שבא לך לברוח מהחלון או לפרוץ בבכי?"
"נכון שזה לא יפה להתלונן, אבל אני באמת חושבת שהעבודה הכי גרועה בעולם היא לרחוץ כלים ולדאוג שהכול יהיה נקי. זה מעצבן נורא, והידיים שלי נהיות כל כך נוקשות שאני לא מצליחה להתאמן כמו שצריך." בת' הביטה בכפות ידיה המחוספסות, והאנחה שלה הגיעה הפעם לאוזני כולן.
"לדעתי, אף אחת מכן לא סובלת כמוני," קראה איימי. "כי אתן לא חייבות ללכת לבית ספר עם ילדות חצופות, שלועגות לכן אם אתן לא יודעות את החומר, וצוחקות על השמלה שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר, ומעליבות אתכן אם האף שלכן לא יפה."
"אם את מתכוונת למשמיצות כדאי שלא תגידי מחמיצות, כאילו אבא הוא צנצנת מלפפונים כבושים," יעצה ג'ו וצחקה.
"אני יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת, ואין שום סיבה שתהיי סאטירית עלי. חשוב להשתמש במילים יפות ולשפר את אוצר המילון," השיבה איימי בהדרת כבוד.
"די, בנות, מספיק להתקוטט. תגידי, ג'ו, לא חבל שאבא הפסיד את כל הכסף שלו כשהיינו קטנות? בחיי! יכולנו להיות כל כך מאושרות וטובות אם לא היו לנו שום דאגות!" אמרה מג, שזכרה תקופות טובות יותר.
"לפני כמה ימים אמרת שאנחנו הרבה יותר מאושרות מהילדים של משפחת קינג, כי הם רבים ומתקוטטים כל הזמן, למרות כל הכסף שלהם."
"נכון, בת'. ואני באמת מאמינה בזה. אמנם אנחנו חייבות לעבוד, אבל אנחנו יודעות גם לשעשע את עצמנו, ובכלל אנחנו חבורה מדליקה ביותר, כמו שג'ו אומרת."
"ג'ו משתמשת בכאלה מילים של סלנג!" ציינה איימי ושלחה מבט נוזף בדמות הארוכה השרועה על השטיח. ג'ו התיישבה מיד, תחבה ידיים לכיסים והתחילה לשרוק.
"תפסיקי, ג'ו. זאת ממש התנהגות של בנים!"
"לכן אני מתנהגת ככה."
"אני לא סובלת ילדות שמתנהגות בגסות ובצורה לא נשית!"
"ואני שונאת מתחנחנות שמתנהגות בצביעות ובצורה מלאכותית!"
"'ציפורים בקן לא רבות ביניהן,'" זימרה בת', משכינת השלום, והפרצוף שעשתה היה משעשע כל כך, ששני הקולות התוקפניים התרככו ופרצו בצחוק, וההתקוטטות פסקה לעת עתה.
"באמת, בנות, שתיכן אשמות," אמרה מג ופתחה בהטפת מוסר של אחות גדולה. "ג'וזפין, את מספיק בוגרת והגיע הזמן שתפסיקי לעשות שטויות של בנים ותתנהגי יפה יותר. כשהיית קטנה זה לא כל כך הפריע, אבל עכשיו, כשאת כל כך גבוהה וכבר אוספת את השיער בפקעת, את צריכה לזכור שאת גברת צעירה."
"אני לא גברת! ואם בגלל הפקעת הזאת אני נראית כמו גברת, אני אלך עם שתי צמות עד גיל עשרים," קראה ג'ו, הסירה במשיכה את רשת השיער, טלטלה את הראש ופיזרה את רעמתה הערמונית. "אני שונאת את המחשבה שאני חייבת לגדול, ויקראו לי העלמה מארץ', ואני אצטרך ללבוש שמלות ארוכות ולהיראות מטופחת כמו פרח בגינה! גם ככה זה נורא להיות בת, כשבעצם אני אוהבת משחקים של בנים ועבודות של בנים והתנהגות של בנים! אני כל כך מאוכזבת שאני לא בן! ועכשיו זה עוד יותר גרוע, כי אני מתה לצאת למלחמה עם אבא, אבל אני יכולה רק להישאר בבית ולסרוג גרביים, כמו איזה זקנה משעממת!" וג'ו טלטלה את הגרב הצבאי הכחול שסרגה, המסרגות קרקשו כמו קסטנייטות וכדור הצמר התגלגל לאורך החדר.
"ג'ו המסכנה! באמת חבל, אבל אין מה לעשות. תשתדלי להסתפק בכך שקיצרת את השם שלך כדי שיישמע כמו שם של בן, ובכך שאת ממלאת את תפקיד האח של שלושתנו," אמרה בת', שהתכופפה קצת אל הראש העיקש וליטפה אותו בכף יד שכל שטיפות הכלים והניקיונות שבעולם לא יכלו לקלקל את מגעה העדין.
"ובקשר אלייך, איימי," המשיכה מג, "את יותר מדי קפדנית ומתחסדת. כרגע ההתנהגות שלך עדיין מצחיקה, אבל אם לא תיזהרי, תהיי פרגית מצועצעת כשתגדלי. אני אוהבת את הנימוסים היפים שלך ואת צורת הדיבור המעודנת, כשאת לא מנסה להיות גברת מגונדרת. אבל המילים המגוחכות שלך גרועות לא פחות מהסלנג של ג'ו."
"אם ג'ו היא בן ואיימי היא פרגית, אז מה אני, מג?" שאלה בת' מתוך נכונות לחלוק איתן את הטפת המוסר.
"את נשמה מתוקה וזה הכול," השיבה מג בחמימות, ואיש לא סתר את דבריה, כי "עכברונת" היתה בת הטיפוחים של המשפחה.
קוראים צעירים אוהבים תמיד לדעת "איך הדמויות נראות", ולכן ננצל את הרגע הזה כדי לספק להם תיאור קצר של ארבע האחיות, שישבו וסרגו באור הדמדומים כששלג דצמבר יורד בשקט בחוץ והאש מתפצחת בעליצות בפנים. החדר היה נעים, למרות השטיח הדהוי והרהיטים הפשוטים, כי כמה תמונות יפות היו תלויות על הקירות, ספרים מילאו את המדפים, חרציות וורדי חג המולד פרחו בחלונות, ואווירה רוגעת של שלווה ביתית שררה בכול.
מרגרט, הבכורה מבין ארבע האחיות, היתה בת שש-עשרה, נערה יפה מאוד, עגלגלה ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, שופע ורך, פה חמוד וידיים לבנות שהיו מקור גאוותה. ג'ו בת החמש-עשרה היתה גבוהה מאוד, רזה ושחומה, ודמתה קצת לסייח, כי תמיד נראה שהיא לא יודעת מה לעשות עם איבריה הארוכים, שדי הפריעו לה. היו לה פה החלטי, אף מצחיק ועיניים אפורות חדות, שהבחינו בכל דבר והיו לסירוגין תוקפניות, משועשעות או מהורהרות. השיער הארוך והשופע היה סממן היופי היחיד שלה, אבל בדרך כלל היא אספה אותו ברשת כדי שלא יפריע לה. כתפיה של ג'ו היו עגולות, כפות ידיה ורגליה גדולות, בגדיה נראו תמיד מרושלים, וחזותה הקרינה מבוכה של נערה שצומחת במהירות ונהפכת לאישה, אף על פי שהיא מאוד לא מרוצה מזה.
אליזבת' או בת', כפי שקראו לה כולם היתה נערה בת שלוש-עשרה, ורדרדה, בעלת עיניים בורקות ושיער חלק, שהתנהגותה ביישנית, קולה מהוסס, והבעת פניה הרוגעת לא מתקדרת לעולם כמעט. אביה כינה אותה "שלווה קטנה", והשם התאים לה להפליא, כי היא נראתה כמי שחיה בעולם מאושר משלה ולא מעזה לצאת ממנו אלא כדי לפגוש את המעטים שהיא בוטחת בהם ואוהבת אותם. איימי היתה הצעירה מכולן, אבל למרות זאת היתה אישיות חשובה ביותר לדעתה, לפחות. היא היתה עלמת-שלג בהירה ודקיקה, בעלת עיניים כחולות ושיער זהוב שהתקרזל על כתפיה, והתנהגה תמיד כמו גברת צעירה שמקפידה על נימוסיה. מה היה אופיין של ארבע האחיות נחכה ונגלה בהמשך.