על הדבש ועל העוקץ: על "הבית בקרן פו", "משפחת המומינים", "גני הזהב של סנקטאפו", "ספר השקט"

"הבית בקרן פו", שראה אור שנתיים לאחר "פו הדב", הוא המשך ההרפתקאות האגדתיות של הילד כריסטופר רובין ביער הקסום שמתגוררים בו פו הדב, איה החמור, נמיר הנמר, חזרזיר, קנגה ורו ושאר הבריות שא"א מילן נתן להן חיים ומילים. בתרגום החדש והנגיש של אבירמה גולן, יער ת"ק הפרסאות הופך בפשטות ליער מאה העצים, וגם הדיאלוגים והמהלך הסיפורי זוכים לאותו טיפול שנות ה-2000 שנועד להחזיר את פו להיות קניין מיידי ולא-זקוק-לתיווך של הילדים.

כמו קודמו, גם "הבית בקרן פו" כולל בתוכו סדרת סיפורים עם משיכה חזקה לכיוון סיפורי האי-גיון כמיטב המסורת הבריטית שמוכרת בעיקר מסיפורי "אמא אווזה": שירים קטנים שנשענים על מצלולים וצירופים לא סבירים, דמיון פרוע וחופשי ומינימום ניסיון לאילוף נפשו של הילד. גולן שומרת בתרגום שלה על הפרץ היצירתי ומלא שמחת החיים של א"א מילן, ובתוך שפע הספרים הדידקטיים שמציפים את השוק, מאפשרת לפעוטות שדוברים עברית לא-ביאליקית ליהנות מספרות ילדים אסקפיסטית שעוסקת בסך הכל בחברות חסרת תנאים בין ילד מתוק אחד ודובון חובב דבש – לפעמים זה כמעט כל מה שצריך.

* א"א מילן, "הבית בקרן פו", מאנגלית: אבירמה גולן, 155 עמ' //מחברות לספרות

סדרת סיפורי המומינים עוסקת במומינאמא, מומינאבא, מומינטרול, סנופקין, סניף, סנורקה ועוד ספיחים ידידותיים וחביבים למשפחת היצורונים שמתגוררת בעמק מומין. ינסון החלה לכתוב על המשפחה המשונה ב-1945, ויש בסיפורים הפשוטים, טובי הלב וחובבי הטבע שלה ניסיון עדין לנרמל את המציאות המשוסעת של אירופה שלאחר המלחמה.

המומינים הם לא בדיוק "חיות", בטח שלא חיות מוזרות (כפי שאוריאל אופק תירגם לראשונה את משפחת המומינים ל"משפחת החיות המוזרות" ב-1965). הם יצורים חופשיים מהגדרה שנמצאים על קו התפר שבין תבוניות אנושית לבין קשר בלתי אמצעי לסביבה ולטבע – שני אלמנטים שחסרו מאוד במשבר האמון שנוצר בעקבות המלחמה. בהתאם, הרפתקאות המומינים מתפרשות בלי גבולות נתונים מראש בין שעשועי משחקים כמו של ילדים קטנים (משחקי תפקידים, מחבואים, העמדות פנים והתחפשויות) לבין פתרונות רבי תושייה לסכנות מדומיינות או אמיתיות מהסביבה שתמיד עשויה לנטות אל התחום הפנטסטי.

התרגום החדש של דנה כספי צמוד למהדורה השוודית. זאת להבדיל מהתרגום המוקדם של אופק שנסמך על הגרסה הבריטית המצונזרת שלא רצתה שילדי הממלכה המאוחדת יטרידו עצמם ברגשות לא הולמים כקמצנות, קנאה, התקפי זעם קטנים ושאר מאפייני אנושיות לא מיופייפת. הגרסה המורחבת והלא מצונזרת שמוגשת לקוראים הצעירים ולמתגעגעים היא שמחה גדולה ומחווה נפלאה לסופרת ומאיירת יוצאת דופן בתחום ספרות הילדים.

* טובה ינסון, "משפחת המומינים: הסיפור על מגבעת המכשף", משוודית: דנה כספי, 176 עמ' // כתר

יקיר בן משה ביקש לספר אגדה על מקום קסום, מעין שנגרי-לה לילדים: "העיר סנקטאפו היתה היפה בערי העולם. מגדליה פרחו כמו בלונים לשמים, גניה צללו לאויר האגמים העמוק. [...] העיר סנקטאפו היתה היפה בערים, אך לא היו בה אנשים".

העיר היפיפיה אך הריקה מאדם מחליטה לזמן את בני האדם אליה – תחילה ברעש, אז בשתיקה רועמת, אחר כך באור מסנוור מדי ואז בחושך עלטה גמורה. כל הדרכים כמובן מפחידות את בני האדם, עד שמחליטה העיר (שלה רצון משל עצמה ומחשבה תבונית מסתבר) לעשות מעשה החלילן מהמלין ולמשוך אליה את הילדים.

אחרי הילדים באים גם המבוגרים, ואחרי כמה מהלכים ספוגי מלודרמה מצטרפים אליהם החיות והטבע. אלא שאז נוצר מצב שבו לסנקטאפו יש את הכל והעולם נותר ריק. כדי לאזן את המצב, נוצרת הגירה הפוכה מחדש, העיר היפה סנקטאפו נשארת ריקה, והופכת לזיכרון בלבד אצל בני האדם.

הניסיון לספר אגדה ולהמציא מיתולוגיה עשירה הוא מבורך לכשעצמו, אבל הסיפור המסוים הזה מעורר בעיקר חוסר נוחות. הוא ההיפך מנעים ומרגיע. לרושם עוכר השלווה מתווספים הציורים שהם אולי יפים לכשעצמם אבל בלי ספק יש בהם משהו מבהיל ואפל, והתוצאה הכוללת היא בעיקר טרחנית ומשונה.

* יקיר בן-משה, "גני הזהב של סנקטאפו", איורים: דנה דרויש // עם עובד

"ספר השקט", לעומת זאת, הוא כולו כדור הרגעה ספרותי מתוק ונינוח: מושלם לסיפור לפני שינה, מושלם לפייס ילד לא רגוע, מושלם לחזור לאיזון אחרי השתוללות, ובאופן כללי – מושלם. הקונספט הוא פשוט וגאוני – "יש המון סוגים של שקט: שקט של מי שמתעורר ראשון. [..] שקט של אל תפחיד את הציפור, שקט של סודות מאחורי הגב, שקט של לא לצאת מהקווים". כל סוג של שקט מקבל איור פסטלי, ילדותי ונפלא בכיכובם של דובונים, ארנבונים, שפנפנים ועוד חיות יער חמודות.

גם אם עשוי להשתמע מכך שמדובר בקיטש גמור, "ספר השקט" מצליח להתחמק ממלכודת המתוק-עד-בחילה בזכות המון הומור ומודעות עצמית, ודיוק מוחלט בזיקוק סוגי השקט והרגעים שתופסים אותו. הספר יכניס גם מבוגרים מקריאים (או קוראים, כי באמת שאין גיל לאירוע הזה) למצב דמוי מדיטטיבי, ובסופו אפשר להיפרד וללכת לישון בשלווה גמורה. פיסת אושר קטנה.

* דברה אנדרווד, "ספר השקט", איורים: רנטה ליוסקה, נוסח עברי: שהם סמית ואמנון כץ // כנרת